“באין רצון חופשי”: מבקשי המקלט שעזבו את ישראל סובלים מעינויים ורדיפה

דו”ח חדש של המוקד לפליטים ולמהגרים וא.ס.ף – ארגון סיוע לפליטים ולמבקשי מקלט בישראל חושף כשלים חמורים בהליך ה”עזיבה מרצון”, במסגרתו עזבו את ישראל בשנתיים האחרונות 9,026 מבקשי מקלט אפריקאים. הדו”ח כולל עדויות של מבקשי מקלט שנכלאו ועברו עינויים קשים עם חזרתם לסודן, ועדיין נתונים לרדיפות מצד המשטר ומנסים לברוח בשנית. עדויות אחרות מוכיחות כי המדינות השלישיות, אוגנדה ורואנדה, לא מספקות הגנה, מעמד חוקי או ערובה לביטחונם של המגיעים אליהן; מאחר ואין למבקשי המקלט שום זכויות ומסמכיהם נלקחים מהם מרגע הגעתם, נגזר עליהם להמשיך למסע פליטות לכיוון אירופה, במהלכו הם חשופים למעצרים שרירותיים, סחיטות, אלימות בידי מבריחים וסכנת טביעה בים התיכון. נוכח ריבוי הכשלים וחומרתם, מחברי הדו”ח קוראים למבקר המדינה לחקור את הליך העזיבה מרצון ואת התנהלות הרשויות במסגרתו.

הדו”ח מבוסס על ראיונות עם 47 מבקשי מקלט שעזבו או עמדו לעזוב את ישראל מאז פתיחת מתקן “חולות” בדצמבר 2013, כחלק ממערך הלחצים המופעל באופן מוצהר על מבקשי המקלט ל”עידוד יציאה”.

ממצאי הדו”ח מעלים כי העוזבים לסודן חשופים למעצרים, עינויים ורדיפות חוזרות ונשנות. שמונה אזרחים סודאנים העידו בפני מחברי הדו”ח על הרדיפות שחוו לאחר ש”בחרו” לעזוב לסודאן; שבעה מהם נכלאו בסודאן מיד עם נחיתתם בשדה התעופה בחארטום, ושישה מהכלואים עונו בכלא במשך שבועות או חודשים. הם נחקרו על מעשיהם בישראל, נשאלו על שמות של פעילים בקהילה הסודאנית בישראל, ועל קבוצות אופוזיציה סודאניות הפועלות בישראל. חלקם הואשמו בריגול לטובת ישראל. אותם שמונה מרואיינים העידו כי הם סובלים מרדיפות, איומים וחקירות משטרתיות לאחר שחרורם מהכלא. כולם מספרים כי רכושם, כולל דרכונים, טלפונים, מחשבים ניידים והכסף שהיה ברשותם, הוחרמו. שלושה סיפרו שהם מנסים כעת לברוח שוב מסודאן. אחד הצליח לברוח עם משפחתו לירדן, ואחר נמלט לצרפת. כך העיד אידריס (שם בדוי), מבקש מקלט מסודאן שעזב את ישראל באפריל 2014 לאחר שקיבל זימון לחולות: “כשהגעתי לשדה התעופה בסודאן לקחו אותי למתקן של NISS בבאחרי. הייתי שם שבוע. לקחו לי את הטלפון והדרכון…עשרים וכמה יום אחר כך באו אלי הביתה ושמו אותי שוב בבאחרי לחודש. נתנו לי אגרופים ובעיטות, הרבה מכות עם צינור פלסטיק. שאלו אותי מה עשיתי בישראל ולמה הייתי שם כל כך הרבה זמן. שאלו מה אני יודע על SLM (קבוצת אופוזיציה סודאנית) ומי עובדים בשבילם בישראל…התחילו לבוא אלי הביתה. הם באים אלי כשאני בעבודה, חוקרים את אמא שלי. אני מאוד מפחד. אני מתחרט שעזבתי…אני רוצה לצאת מסודאן אבל את הדרכון שנתנו לי בישראל לקחו לי בסודאן”. (העדות המלאה בע’ 16)

באשר עזב מסהרונים לאוגנדה במרץ 2014 והגיע לבסוף לסודן: “בשדה התעופה בחארטום עצרו אותנו. אמרנו שבאנו מדרום סודאן, אבל הם אמרו שהנעליים שלנו מישראל ושהם מכירים את הנעליים האלו. אלה היו נעליים שקיבלנו מההגירה בישראל. בהתחלה הכחשנו, כי פחדנו שיהרגו אותנו אם ידעו שבאנו מישראל. הם לקחו אותנו לכלא קובר, הרביצו לנו עם מקלות ושאלו אם באנו מישראל. בסוף אמרנו שכן. במשך שלושה חודשים קיבלתי מכות, ויש לי עכשיו בעיות ברגליים בגלל המכות. אחרי ששיחררו אותי ברחתי למצרים בלי שום מסמכים. אני במצב קשה ולא יכול לעבוד בגלל הרגליים”. (העדות המלאה בע’ 32)

בהמשך מתואר נוהל ההעברה הכאוטי והבלתי מבוקר למדינות שלישיות: העוזבים לרואנדה או אוגנדה אינם מקבלים מידע מקדים על המדינה הקולטת והמסמכים המזהים נלקחים מהם עם הגיעם על ידי נציגים מקומיים המתואמים עם רשות ההגירה הישראלית. הם נאלצים לשלם סכומים גבוהים לנציגים עבור שהות של שני לילות במלון מקומי, אשר לאחריה הם שוהים כלא דין, נטולי מעמד וזכויות, וחשופים בה לסכנת מעצר וגירוש לארצות מוצאם. (תמונות של מסמכי המעבר בע’ 16). ביציאה לשתי המדינות, אף אחד מהמרואיינים לא התבקש להשאיר פרטי קשר בידי הרשויות הישראליות או הרשויות המקבלות וכך לא מתבצע מעקב אחר העוזבים – בניגוד להמלצת נציבות האו”ם לפליטים.

על פי הראיונות, באוגנדה לא ניתן להשלים הליך בקשת מקלט המאפשר אשרת שהייה זמנית ללא מסמכים מזהים, ועל כן התקבלו דיווחים על מצוקה כלכלית, חשש תמידי והיעדר ביטחון. ברואנדה בה רשויות ההגירה מקפידות יותר על מסמכי זיהוי, לא אותר אף לא מבקש מקלט אחד שמצא הגנה ונשאר בה למשך יותר ממספר ימים. מבקשי מקלט שעזבו בחודשים האחרונים לרואנדה קיבלו עם יציאתם מכתבו לפיו הם רשאים להישאר בה 30 יום למטרות חופשה (מסמך האוסר עליהם לעבוד), אך גם מסמכים אלה הוחרמו ונלקחו מהם עם הגיעם.

לאור היעדר מעמד והגנה במדינות השלישיות, רבים מהעוזבים ממשיכים מארץ היעד לדרך ארוכה ומסוכנת בחיפוש אחר מקום בטוח. מכיוון שרבים נותרים ללא מסמכים, הם חשופים למעצרים שרירותיים וסחיטות, לאלימות בידי מבריחים, וסכנת טביעה בים התיכון בדרכם לאירופה. דאוויט (שם בדוי) מבקש מקלט מאריתריאה, שהה בישראל שבע שנים. לאחר שבקשת המקלט שהגיש לא זכתה למענה וקיבל זימון לחולות, הוא עזב בינואר 2014 לרואנדה: “יומיים אחרי שהגעתי נסעתי לאוגנדה עם מבריח. בחמש בבוקר תפסו אותנו ולקחו אותנו לכלא, כי לא היו לנו ניירות. היינו כמה שעות בכלא. שאלו אותנו מאיפה הגענו, אם אנחנו ג’יהאד או שבאב. אמרנו שבאנו מישראל, שגירשו אותנו לרואנדה ושהלכנו שש שעות ברגל. שילמנו 1,200 דולר והוציאו אותנו מהכלא. פחדנו, הכל היה לא חוקי כי אין לנו מסמכים. בלי מסמכים אתה כמו הכלב ברחוב”. דאוויט המשיך מרואנדה לאוגנדה, וממנה לדרום סודאן: “שילמנו 100 דולר כל אחד והגענו לג’ובה. כל פעם בדרך אתה צריך לשלם כדי להמשיך, כי אין לנו שום פספורט ואין לנו כלום…בדרום סודאן אפילו ברחוב אם מישהו קולט שאתה לא מהמדינה, מוציאים עליך אקדח. בן אדם בשבילם זה כמו תרנגולת… יש צ’ק פוינט כל 50 מטר ויש אקדחים וצריך לתת כסף”. (העדות המלאה בע’ 25)

לצד ליקויים אלו, הדו”ח מעלה מחדלים חמורים בהתנהלות הרשויות הישראליות גם בדבר היעדר ערובות להגנה, למשל מקרים בהם מבקשי מקלט האמינו שהם עוזבים למדינה שלישית, אך בפועל גורשו למדינת מוצאם. אחת מהעדויות מביאה את סיפורו של מבקש מקלט מאריתראה שעזב את ישראל ביולי 2014 והיה אמור להגיע לאוגנדה דרך מצרים – אולם הרשויות המצריות העלו אותו בעל כורחו לטיסה לאריתראה. (העדות המלאה בע’ 20). במקרים אחרים עשו נציגי הרשויות שימוש בהנפקת דרכונים מזויפים, כמו במקרה של מבקש המקלט מדרפור צאדיק אל-צאדיק, שכמעט ומצא עצמו מגורש לסודן. (ע’ 27)

הדו”ח כולל גם פרק העוסק בשאלות המשפטיות העולות מההליך הלקוי, כאשר מומחי משפט בינלאומי עמדו על כך שכאשר נעשה שימוש בלחצים פוגעניים, אין מדובר בחזרה “מרצון” אלא בהפרה של עקרון אי ההחזרה – האוסר החזרה בכפייה של מבקש מקלט לסכנת רדיפה ועינויים.

מחברי הדו”ח עמדו על האתגרים שהיו כרוכים באיסוף המידע, כאשר ניתן היה לאתר רק את אותם מרואיינים שיש ברשותם טלפון או גישה לאינטרנט. בסודן רבים סירבו לשוחח עם ארגוני זכויות אדם מחשש ששמם או עצם קיום השיחה ייחשפו, והדבר יעמיד את חייהם בסכנה. אלו שהסכימו לשתף פעולה השתמשו במספר טלפון חלופי לטובת הראיון. מיותר לציין שלא ניתן היה לדבר עם אלו שעדיין כלואים בידי הרשויות או אבד הקשר עימם בדרכם למקלט בטוח. הדו”ח לא כולל עדויות בהקשר לעזיבה “מרצון” לאריתראה,שכן על אף מאמצים רבים, ארגוני זכויות אדם לא הצליחו ליצור קשר עם אף מבקש מקלט שיצא מישראל לאריתריאה בשנתיים האחרונות בשל הדיקטטורה החמורה במדינה והיעדר הגישה לאינטרנט.

כותבי הדו”ח מציינים לסיכום כי גם נוכח ממצאים אלו רב הנסתר על הגלוי, אך מצפים כי המידע שנחשף יביא את מדינת ישראל לבחון מחדש עד כמה חופשי ה”רצון” אותו מביעים מבקשי המקלט העוזבים, כאשר חירותם נשללת או כשהם ניצבים בפני שלילתה. הדו”ח קורא עוד לחשוף את ההסכמים עם המדינות השלישיות תוך הדגשת הערובות לביטחונם של העוזבים, וממליץ על איסוף מידע שוטף ביחס למדינות אליהן מתבצעת הרחקה, ניהול מעקב אחר העוזבים ופיקוח על התנהלות פקידים המעורבים בהליך. כמו כן, נוכח ריבוי הכשלים וחומרתם, הדו”ח קורא למבקר המדינה לחקור את הליך העזיבה “מרצון” ואת התנהלות הרשויות במסגרתו.

לקריאת הדו”ח המלא – באין רצון חופשי: הליך החזרה “מרצון” של מבקשי מקלט בישראל