מה המדינה אומרת ומה באמת קורה
בימים האחרונים, בעקבות גל המחאה הציבורי, נשמעו טענות רבות מצד עובדי ציבור ופוליטיקאים בכירים המנסים להכשיר את גירוש מבקשי המקלט. אל מול הספינים וחצאי העובדות שהוגשו לציבור, להלן מספר עובדות בנוגע למצב הנוכחי של מבקשי המקלט בישראל.
הם לא פליטים?! אחוזי ההכרה בישראל מול העולם – ישראל הכירה עד היום ב-11 פליטים, 10 מאריתריאה ואחד בלבד מסודן. אחוז ההכרה בישראל עומד על 0.056%. עם זאת, בעולם המערבי אחוזי ההכרה בשנת 2016 באריתראים או מתן הגנה משלימה קבועה עומד על 90%, ואחוז ההכרה בעולם בסודנים או מתן הגנה משלימה קבועה הוא57.4% איך מסבירים את הפער? (לינק לנתונים – טבלא 11)
הטענה כי לא פליטים מאחר ועברו מס’ מדינות בדרך לישראל – הטענה כי מבקשי המקלט עברו מדינות מספר בדרך ולכן לא זכאים למקלט בישראל היא עיוות ואי הבנה של אמנת הפליטים. מדובר בעיקרון המדינה הבטוחה הראשונה – ולא המדינה הראשונה. לא רלוונטי כמה מדינות עברו, אלא מהי המדינה הבטוחה הראשונה אליה הגיעו. מבקשי המקלט הגיעו לישראל ממצרים שלא עומדת בקריטריונים של מדינה בטוחה לפליטים. בנוסף, רבים מהם עונו במחנות עינויים בסיני וחלקם איבדו את חייהם. ישראל יודעת את זה ומשום כך גם אין לה שום כוונה להחזיר את הפליטים למצרים. להמשיך ולחזור על שקר הרבה פעמים לא הופך אותו לאמת.
עבריינות ופשיעה – עכשיו כשהמאבק צבר תאוצה, חוזרות טענות מופרכות על אחוזי פשיעה גבוהים, ועל המסוכנות של מבקשי המקלט בדרום ת”א. מצ”ב מצגת של משטרת ישראל שהוצגה בנוכחות השר לביטחון פנים, גלעד ארדן, בוועדה בכנסת רק לפני חודשיים. הנתונים של המשטרה מראים מגמת ירידה בפשיעה אלימה ובפשעי רחוב, ומגמת התאקלמות בחברה. הנתונים של המשטרה קובעים שהפשיעה בקרב מבקשי המקלט נמוכה מאשר בקרב שאר האוכלוסייה. גם בשכונות כמו נווה שאנן שהמשטרה קובעת ש-70% מהתושבים בה הם מבקשי מקלט אפריקאים – אך שיעורם בפשיעה הוא רק כ-40%. (לינק למצגת רשמית של המשטרה)
יגורשו רק צעירים רווקים ולא משפחות:
- א. צעיר ורווק הם לא קריטריונים שפוסלים אדם מלהיות פליט. יש לבדוק את בקשות המקלט ולא להחליט על סמך גיל ומצב משפחתי כי אדם אינו פליט. בכל מקרה, גם את מי שאינו פליט אסור לגרש לסכנת מוות ויש לתת לו הגנה משלימה. מנכ”ל רשות האוכלוסין וההגירה, פרופ’ שלמה מור יוסף טען בשבוע שעבר כי גברים רווקים אינם מהווים “דמוגרפיה של פליטים”. זוהי טענה שאינה נכונה ואין לה כל ביסוס. “דמוגרפיה של פליטים” משתנה על פי האזור בעולם ועל פי הנסיבות מהם אנשים בורחים. פליטים מארצות אפריקה הם ברובם גברים. הסיבות לכך מגוונות, ביניהן הסכנה הגבוהה לאלימות מינית וסחר נגד נשים וילדים במסעות פליטות באזורים רבים של אפריקה שמונעת מהם לברוח.
- ב. ילדים נשים והורים – בנוהל כתוב במפורש כי נשים, ילדים והורים לקטינים מוגנים רק “בשלב זה” (סעיף 3.2 בנוהל). כלומר, ניתן בביטחון יחסי לומר כי בשלב הבא קבוצות אוכלוסייה אלו יהיו מועמדות אף הן לגירוש.
- ג. צעירים בני 18+ ייקרעו ממשפחותיהם ויגורשו – הם הגיעו לישראל כילדים, גדלו והתחנכו פה, ויש להם הורים ואחים קטינים שבשלב זה לא מועמדים לגירוש. הנוהל לא רק שלא מחריג אותם, אלא שיוסי אדלשטיין, ראש מינהל אכיפה וזרים ברשות האוכלוסין, הדגיש כי כוונת ישראל לגרש בדיוק את הצעירים הללו. (לינק לראיון).
- ד. צעירים בני 18+ שהגיעו לישראל כקטינים לא מלווים – חלקם שכלו את הוריהם בדרך, או נחטפו למחנות העינויים בסיני – צעירים אלו שולבו במסגרות פנימייה ברחבי הארץ, קיבלו חינוך ישראלי והשתלבו בצורה מדהימה. בנוסף הם עברו טראומות קשות, כאשר משרד המשפטים העריך כי רובם המכריע עבר עינויים בסיני. צעירים אלו מיועדים לגירוש!
- ה. קרבנות מחנות העינויים בסיני מועמדים לגירוש – ישנם כמה אלפי מבקשי מקלט בישראל שהם קרבנות עינויים מהמחנות בסיני, כולל אונס ואלימות ברוטאלית. מהצד האחד, רק לאחרונה המדינה הכירה בכך שמדובר בקבוצה פגיעה במיוחד והצהירה על כוונתה לפתוח פרויקט מיוחד למיפוי ולמידה של הצרכים של הקבוצה הזו בהובלת משרד המשפטים. מהצד השני, המדינה אינה חסה על קרבנות העינויים ומתכוונת להגיש להם צווי גירוש בחודשים הקרובים. איך ייתכן שהמדינה ביד אחת מכירה בפגיעות הקבוצה הזו וביד השנייה מגרשת אותה?
- ו. גירוש של אנשים בעלי מוגבלות וחולים כרוניים – אינם מוחרגים מנוהל הגירוש. כיצד מתכוונים להבטיח להם טיפול ראוי והגנות במדינה שלישית? האם ההסכמים כוללים התייחסות לקבוצות מוחלשות?
ההסכמים עם רואנדה ואוגנדה
יש או אין הסכמים – ישראל טוענת כי יש הסכמים לגירוש בכפייה למדינות שלישיות. כרגע גם רואנדה וגם אוגנדה מכחישות! ממשלת רואנדה הכריזה מספר פעמים בשבועות האחרונים שתקבל לשטחה רק את מי שיגיע מרצונו החופשי “וירגיש בנוח” להגיע לרואנדה. ההכחשות הללו עומדות בניגוד מוחלט לאמור ב”נוהל הרחקה למדינה שלישית” שפורסם בינואר.
הסכם גירוש מרצון – ידוע שיש הסכמים להעברה מרצון עם רואנדה שהוצג בפני בית המשפט העליון (מעולם לא נבחן הסכם שכזה עם אוגנדה או כל מדינה אחרת).
אי יישום ההסכמים שכן קיימים – ישראל טוענת כי מי שעובר לרואנדה מקבל “מעמד”, אישור עבודה, הגנות. אין שום מעקב של ישראל אחרי האנשים –המדינה לא יודעת לספר דבר על מי שעברו, כמה נותרו, מה מצבם. וכאשר ארגוני זכויות האדם מביאים עדויות המוכיחות כי ההסכמים לא מקויימים, הם טוענים שאלו עדויות מגמתיות. יש לדרוש מישראל לפרסם את המעקב שהיא עושה אחרי קיום החוזה ע”י רואנדה. על המדינה להציג מספרים: כמה קיבלו מעמד, ואיזה מעמד? כמה נשארו ברואנדה? ישראל לא יכולה לטעון כי הליך ההרחקה מעניק אופק שהייה והגנות לפליטים ברואנדה מבלי להביא שום הוכחות לכך. (דו”ח העדויות מהעוזבים לרואנדה ואוגנדה – “עדיף כלא בישראל מלמות בדרך“)
ישראל טוענת כי בג”ץ אישר את הגירוש –
א. בג”ץ מעולם לא בחן את ההסכם האחרון עם רואנדה, אלא רק את ההסכם הישן של “גירוש מרצון”
ב. בג”ץ לא בחן הסכמים עם מדינות אחרות מלבד רואנדה.
ג. בג”ץ טען כי כליאה היא כפייה וכי אסור להפעיל לחץ על אדם כדי שיסכים להיות “מגורש מרצון”.
ד. בג”ץ אמר כי במידה ויהיה הסכם עם מדינה שלישית שיאפשר גירוש בכפייה, ניתן יהיה לגרש את מי שאינו פליט – ההכחשות הברורות של רואנדה ואוגנדה מהשבועות האחרונים מאששות כי אין הסכם שכזה
ה. בג”ץ אישר העברה של מי שאינו פליט למדינה בטוחה בלבד!