שני מבקשי מקלט שוחררו מהכלא, מה עם היתר?
נכתב על-ידי פעילת המוקד, שירה אייל
מאז שהתיקון החדש לחוק למניעת הסתננות נכנס לתוקף, ב-15 בדצמבר 2013, רשות האוכלוסין וההגירה הקשתה על חידוש אשרות השהייה של מבקשי המקלט בכך שצמצמה משמעותית את מספר הלשכות העוסקות בכך ושעות הקבלה שלהן. למרות העובדה שחידוש אשרה בזמן הפך משימה בלתי אפשרית כמעט, פקחי הרשות עוצרים מבקשי מקלט רבים שאינם מחזיקים באשרה תקפה. עד כה, נעצרו כ-200 מבקשי מקלט, משום שלא הצליחו לחדש את אשרתם בלשכות משרד הפנים. למרבה ההפתעה, גילינו שרבים מהנעצרים הם בעלי משפחה, שהופרדו מילדיהם ומנשותיהם עם המעצר.
הבטום פנה למוקד טלפונית בחודש ינואר, וסיפר שנעצר לאחר שבמשך כחודש וחצי לא הצליח לחדש את אשרתו. ימים ספורים לאחר-מכן, ערכנו ביקור בכלא “גבעון” שברמלה, שם הוחזקו מרבית מבקשי המקלט שנעצרו מסיבה זו, ונפגשנו עמו. “הלכתי למשרד הפנים כמה שרק יכולתי, ותמיד יש שם הרבה אנשים. הייתי צריך בשביל זה להפסיד הרבה ימי עבודה, ולא יכולתי – כי אשתי מטפלת בילדה ורק אני עובד”. הבטום היה חייל בצבא אריתריאה במשך שש שנים. “הייתי שומר בגבול וגם במחנות הצבאיים. כל הזמן הזה בלי משכורת, בלי זכויות. הייתי בכלא שנה ושמונה חודשים כי עזבתי את הבסיס בלי אישור. הייתי בבית שלי שלושה חודשים, עד שבאו ולקחו אותי לכלא. הכלא באריתריאה מקום מאוד קשה. אתה חי במכולה מברזל, יש רק חלון קטן. יש הרבה אנשים שם באותו חדר. ישנים שם על הרצפה. אם קיבלת שמיכה אתה יכול להסתדר, אם לא, אתה לא יכול לישון. מעבידים אותך שם מהבוקר -בשעה חמש מעירים אותך ובמשך שעות אתה צריך לסחוב אבנים כבדות. אין לזה שום מטרה, אתה סוחב רק בשביל לעשות.”
אחרי שנה ושמונה חודשים בכלא האריתריאי, החליט הבטום לברוח. “יצאתי לזרוק זבל, ואז ברחתי לבית של חבר שלי. רצו אחריי שומרים. שנינו ברחנו עם עוד ארבעה אנשים לסודאן. הגענו לכֵסֵלא (עיר במזרח סודאן), פחדנו להישאר שם כי חיילים של אריתריאה חוטפים שם אנשים בחזרה לשם. המשכנו לח’רטום, שם פגשתי את הלן, אשתי”. הבטום והלן חיו יחד במשך שלוש שנים. החיים בח’רטום היו קשים, ובשנת 2008, החליט הבטום לנסות להגיע לישראל, בתקווה ששם בקשת המקלט שלו תבחן. “שמרתי עם הלן על קשר בטלפון ובאינטרנט עד שהיא באה לפה, והתפללנו לאלוהים”. הלן הגיעה בשנת 2011 לישראל וב-24.12.13, נולדה בתם היחידה, אליזבת. הבטום נעצר בתאריך 24.12.14, ביום הולדתה של בתו. הלן ואליזבת נשארו לבדן. משום שהבטום מפרנס יחיד במשפחה, לא היה מי שישלם את הוצאות המחייה הבסיסיות ביותר עבורן, והן עלולות היו למצוא את עצמן ברחוב.
פניתי לבית הדין לביקורת משמורת בעניינה של המשפחה, וביקשתי להורות בדחיפות על שחרורו של הבטום, ועל השבתו לחיק משפחתו. בית הדין קיבל את הבקשה, ולאחר חודש וחצי במעצר, הבטום שוחרר. לאחר מכן, הגיע הבטום למשרדי המוקד, להיפגש עמי. בפגישה הוא סיפר שהוא שמח על השחרור, אך עדיין מודאג מהעתיד. “כשהשתחררתי מהכלא קיבלתי ויזה רק לשבוע אחד. הלכתי לעזריאלי ולפתח תקווה, לנסות לחדש אותה, אבל היו הרבה אנשים ולא קיבלתי אפילו פתק לתור. רק חיכיתי ובסוף הלכתי. עדיין לא חזרתי לעבוד, כי כל עוד אין לי ויזה, יכולים לקחת אותי שוב. אז אני רק הולך ומנסה לקבל ויזה חדשה”.
באותו ביקור כלא בו פגשנו את הבטום, התראינו עם עם ג’. מ’, אשתו של ג’, הגיעה למשרדי המוקד עם בתה ק’, בת שלוש, וסיפרה שבן-זוגה נעצר לאחר שבמשך חודש ועשרה ימים לא הצליח לחדש את אשרתו. “גם לי אין ויזה כבר הרבה זמן” היא אמרה “וכל הזמן פחדתי שייקחו אותי לכלא, אבל עכשיו, אם ג’ שם, אני מעדיפה ללכת איתו. כל יום שעובר בלעדיו מחליש אותי ואני לא יודעת מה אעשה בלעדיו. ק’ רוצה את אבא שלה, באמצע הלילה היא מתעוררת ושואלת איפה הוא. היא אומרת ‘בואי נלך לבאבא'”.
מ’ וביתה ק’ במשרד המוקד
בפגישה עם ג’, הוא סיפר לנו על מצבו הקשה. “הייתי מפרנס יחידי במשפחה, כי לאשתי יש בעיות רפואיות. ניסיתי לחדש את הויזה בכמה מקומות ופשוט לא הצלחתי. הייתי פעמיים בחדרה, תמיד היו שם הרבה אנשים. לחלק נתנו ולחלק לא – היו אנשים שישנו שם בלילה והם קיבלו ראשונים. הרוב לא קיבלו כלום”. אחרי כן ניסה לפנות ללשכות אחרות ברחבי הארץ “הלכתי למשרד הפנים בעזריאלי פעמיים והיה שם אותו הדבר. פעם אחת הלכתי לחיפה והיה סגור שם.” לרוע המזל, לפני שהצליח ג’ לחדש את אשרתו, עיכב אותו פקח הגירה. לאחר שמצא שאין בידיו אשרה בתוקף, הכניס אותו למעצר. “באריתריאה הייתי בכלא בלי משפט, בגלל שלא חזרתי בזמן מביקור של המשפחה בעת השירות הצבאי, עכשיו בישראל, אחרי שחמש פעמים הלכתי וכל פעם אמרו לי תבוא מחר תבוא מחרתיים, אני שוב בכלא”.
את מ’, סיפר שהכיר בסיני, אך כשהמשיך בדרכו לישראל, ניתק הקשר ביניהם. לאחר ששהה כמה חודשים בישראל, היא התקשרה אליו וביקשה עזרה. “חטפו אותה בסיני רשאידה (שמו של שבט שקבוצות מתוכו עוסקות בחטיפת מבקשי מקלט ומענות אותם עד שמשולם כופר עבור שחרורם) ורצו 30,000$. אני שלחתי חלק מהכסף וחלק שלחו המשפחה שלה. אחר כך הם שמו אותה בגבול וחייל מצרי ירה בחזה שלה. הצבא הישראלי לקח אותה במטוס לבית החולים בבאר שבע, ומשם הרופא התקשר אליי ביקש שאבקר אותה”. מבית החולים הועברה מ’ לכלא קציעות, ועם שחרורה הזמין אותה ג’ לביתו. השניים נישאו בכנסייה אריתראית בתל-אביב, ובספטמבר 2011 נולדה ק’. “אני שש שנים בישראל בשקט לא עושה בעיה. אין לי תיק של משטרה, אין לי כלום, זה רק בגלל ויזה, זה לא בגלל בלגן. למה אני צריך להיות בכלא?”
גם בעניינו של ג’ נשלחה בקשת שחרור, אך הדיין שעסק בבקשתו של ג’, בניגוד לדיין שעסק בבקשת השחרור של הבטום, דחה את הבקשה. רק לאחר שהחזיק את ג’ למעלה מחודשיים במעצר, הורה משרד הפנים עצמו על שחרורו של ג’.
בעקבות מחדלי משרד הפנים, עשרות אלפי מבקשי מקלט בישראל אינם מחזיקים כעת באשרה תקפה, למרות מאמציהם העיקשים לחדש את אשרתם, וכולם חשופים למעצר בכל רגע. הבטום וג’, נכלאו בשל מחדלים אלו, ושוחררו רק אחרי שבועות ארוכים, משום שהם בעלי משפחות ומפרנסים יחידים לבנותיהם. רבים אחרים עדיין עצורים, על לא עוול בכפם, ועתידים להיות מועברים למתקן הכליאה חולות, שם יוחזקו תחת לחץ משרד הפנים לעזוב את ישראל, ויזכו להשתחרר רק אם ייכנעו ללחצים ו”יסכימו” להיות מגורשים למולדתם.
כל עוד משרד הפנים לא מתקן את מחדליו, המעט שעליו לעשות הוא להפסיק להעניש את בני האדם שסובלים ממחדלים אלו, ולהימנע מלכלוא אותם ללא הגבלת זמן באמצע המדבר.