שוב פליט: סיפורו של דרום סודאני-ישראלי

בפוסט זה מופיע סיפורו של פליט דרום סודאני שנכנס לישראל כנער, נכלא, שוחרר על-ידי המוקד וחי בישראל כמה שנים עד ששב למולדתו לאחר שהיא קיבלה עצמאות. לאחרונה, בשל מלחמת האזרחים בדרום סודאן, הוא שב לישראל לתקופה קצרה, במהלכה סיפר לנו את שעבר עליו שם.

מוצאי מדרום סודאן, אבל המלחמה בדרום סודאן דחפה אותי לח’רטום, בירת צפון סודאן. המצב היה קשה בסודאן לדרום סודאנים, אפילו לילדים. בכנסייה שלנו היה מישהו שהיה עוזר לאנשים לברוח. יצרתי איתו קשר, והוא עזר לי להשיג מסמכים כדי להגיע למצרים. הגעתי למצרים בגיל 15. ההורים שלי נשארו בסודאן. במצרים עבדתי בכמה מקומות, הייתי שם בערך שנה וחצי. לא היה טוב במצרים, רדפו אותנו והיו לנו שם הרבה בעיות. לא תיכננתי להגיע לישראל. רציתי להגיע ללוב ומשם לאירופה – אבל לא הצלחתי. אז שמעתי ממישהו שאפשר להגיע לישראל. לא שמעתי הרבה על ישראל קודם, חשבתי שבישראל יש רק מלחמות.

כשנכנסתי לישראל הייתי כמעט בן 17. מהגבול נשלחתי לשנה לכלא סהרונים. הייתי כלוא עם אנשים מבוגרים ממני. כל כמה חודשים היו מעבירים אותנו בין האגפים. לא התעללו בנו או משהו, אבל כלא זה כלא… זה אף פעם לא טוב. חיינו שם באוהלים גדולים, ללא קשר עם העולם. לא היו שם טלפונים ולא הייתה אפשרות לברר מה קורה עם המשפחות שלנו ומתי נוכל להשתחרר משם. פעילים של המוקד לפליטים ולמהגרים ביקרו אותנו כל שבוע וניסו לעדכן אותנו במצב שלנו. הם הסבירו לי שהדיין מוכן לשחרר אותי רק לבית ספר והם עוד לא מצאו בית ספר שמוכן לקבל אותי. הדיין סירב לשחרר אותי לעבודה כי אני עוד ילד. לא הבנתי למה אסור לשחרר אותי לעבודה. בכלא עבדתי יחד עם אסירים ישראלים שהיו כלואים שם, בעבודת בניין שמונה שעות כל יום. קיבלתי 80 ₪ לחודש עבור עבודתי.

כשהגעתי לגיל 18, הדיין שחרר אותי לחלופת מעצר במושב עין יהב. עבדתי שם עם עוד סודאנים בקטיף של עגבניות שרי. היה בסדר שם, נתנו לנו שם לכל ארבעה אנשים חדר. עבדנו משלוש בבוקר עד חמש בערב כל יום. אסור היה לנו לצאת מהמושב. אחרי כמה זמן שם, היה לי כבר קשה רק לעבוד ולישון ורציתי מקום שהוא לא סגור. ביקשתי מפעילי המוקד לפליטים ולמהגרים לעבור לעבוד באילת. הם פנו שוב אל הדיין וגם מצאו לי עבודה במלון באילת. ניקיתי חדרים וגרתי במלון במגורים. אחרי העבודה הייתי יכול ללכת לים. מאוחר יותר הכרתי אנשים שגרים בתל אביב ורציתי לעבור לחיות איפה שהקהילה נמצאת. עזבתי לתל אביב, ועם חברים התחלתי להקים עסקים. היה לנו פאב. היה בסדר בהתחלה אבל מהר מאוד התחילו לעשות לנו כל מיני בעיות, כי קיבלנו אשרה בה היה כתוב שאסור לנו להיות בין חדרה לגדרה. האנשים של ההגירה אמרו לנו שאסור לנו להמשיך לגור בתל אביב. לא רציתי לעזוב ואז עצרו אותי. פגשתי את אותו שופט ששחרר אותי מכלא סהרונים. הוא כעס על זה שעצרו אותי שוב והחליט לשחרר אותי.

[בהחלטת הדיין נכתב:
“אני סבור כי נעשה עוול למוחזק שכן לא היה כל בסיס אמיתי לעצור אותו ולשים אותו במשמורת בנסיבות המתוארות לעיל. המוחזק שהה תקופה ארוכה בחלופת מעצר שנקבעה לו. לאחר למעלה משנה, כאשר ברור כי אין כל אפשרות להרחיק את המוחזק או להעבירו למדינה שלישית זכאי המוחזק שלא להיות כבול למעסיק מסוים או למקום מגורים מסוים ואין להתנות את שחרורו בהתחייבות שלא ישוב להתגורר בתל-אביב. אשר על כן הנני מורה על שחרור המוחזק לאלתר ובלא תנאי”. – המוקד]

המשכתי לעבוד בתל אביב אבל עדיין היה מאוד קשה.

כששמעתי שדרום סודאן קיבלה עצמאות התרגשתי מאוד. גם אם בישראל הייתי בטוח, כל הזמן דאגנו, כל הזמן לא ידענו מה יעשו איתנו מחר. רק עובדים ודואגים. דאגנו גם למשפחה, הייתי איתם קצת בקשר אבל לא כל הזמן.

החלטתי לחזור לדרום סודאן כי רציתי לעזור ולבנות את ההתחלה החדשה. הרגשתי שאני בבית שוב ואני לא צריך כבר לדאוג. התחלתי שם גם בעסקים, ייבאתי ציוד מדובאי והקמת מסעדה ולאט לאט הגעתי למצב טוב שלא הייתי יכול לחלום עליו פה. היה מרגש להיות שוב עם המשפחה. הייתי גם בקשר עם עוד אנשים שהגיעו מישראל.

אבל די מהר כל מיני פוליטיקאים התחילו לדבר. לא חשבנו שתהיה מלחמה שוב. לדעתי גם הם לא ידעו מה הולך להיות.

אני זוכר שזה התחיל באמצע דצמבר 2013. שמענו יריות בערב. חשבנו שזה משהו חד פעמי, לפעמים זה רעשים ששומעים, אבל זה לא הפסיק. עוברת שעה ועוד אחת והיריות ממשיכות. הלכנו לישון, וב-6 וחצי בבוקר התחילו שוב יריות. אף אחד לא הבין מה קורה. כשהייתה הפסקה רצתי לבית של ההורים שלי, שגרים לא רחוק ממני. ההורים שלי בדיוק הגיעו לכיווני, ואז אבא ביקש שאביא משהו מהבית שלו ונחזור יחד אליי, כי הבית שלי היה רחוק יותר מהיריות. עוד לפני שהספקתי להגיע לבית שלו – עברתי על פני הבית של השכן, שהדלת שלו הייתה פתוחה. לשכן היו שישה ילדים. כשעמדתי בפתח הדלת ראיתי את שש הגופות שלהם. כולם נרצחו. רצתי חזרה הביתה בפחד, ואמרתי להורים שלי שהם צריכים לברוח. הם הלכו לקרוב משפחה שלי שגר רחוק יותר. אני העדפתי להישאר בינתיים כדי לשמור על הבתים שלנו. שמענו שהחיילים נכנסים לבתים של מי שברחו ולוקחים משם הכול. נשארתי עם עוד שני חברים.

באותו ערב ראינו טלוויזיה ואני זוכר שהנשיא אמר שזו קבוצת מורדים שרוצים לקחת בכוח את השלטון, ושהם מסתובבים אבל אנחנו נתפוס אותם. חשבתי על זה אחר כך שזה שהוא אמר את זה אולי הביא את כל הבעיות שהיו מאוחר יותר. ההמשך נעשה רק יותר גרוע. הירי כל הזמן המשיך בכפרים ליד הבתים. עוד ועוד אנשים מתים, היו כל הזמן גופות ברחובות, גופות בכל מקום. אין לך איך לעזור לאף אחד, וכולם רק רוצים לברוח.

החיילים של הממשלה חיפשו כל הזמן אנשים משבט נואר כי המורדים היו מהשבט הזה, והם היו עוברים בין בתים. גם אני משבט נואר אבל למזלי לא בדקו אותי.

אני והחברים שלי החלטנו לברוח מחנה פליטים של האו”ם בג’ובה. המשפחה שלי נשארה אצל הקרוב בינתיים, ולאו”ם הגיעו כל מי שמשבט נואר והיה בסכנה. היינו שם כמה ימים. ידענו שלא נותנים לאנשים לעלות על טיסות אבל הצלחתי דרך המנהל של אתיופיין איירליינס לקנות לי כרטיס. נסעתי לאתיופיה, והצלחתי לעשות ויזה של איש עסקים וככה יכולתי להיכנס לישראל. המשפחה שלי העדיפה להישאר שם אז שוב עזבתי לבד. הם אומרים “אנחנו נולדנו פה אז גם נמות פה”.

בעצם באתי גם לעסקים פה וגם כי אני מתגעגע לישראל. נכון שבכל מקום קשה אבל כשהייתי כאן ראיתי יותר דברים טובים מרעים. אבל עכשיו שונה מאוד פה מאיך שהיה כשהייתי פה. אפילו אם היו מציעים לי להישאר לא הייתי רוצה; אנשים מתנהגים אחרת, הישראלים. פעם התייחסו אלינו בסדר, כשהלכתי ברחוב לא הרגשתי שמסתכלים עליי כי אני שחור, כמו שהיה במצרים, ולא עשו לי כלום. אבל עכשיו גם בישראל זה כמו במצרים. לפני כמה זמן הייתי ברחוב, ובא מישהו ישראלי באופנוע, הרים את הקסדה, ירק עליי – וברח. הוא לא הספיק להתרחק וליד הרמזור הוא נפל מהאופנוע ואנשים באו לעזור לו. התקרבתי ושאלתי אותו למה אתה ירקת עליי, והוא לא אמר לי כלום. עכשיו כבר לא נעים ללכת פה. לא מרגיש בטוח.

יש לי חבר ישראלי שהזמין אותי לאכול איתו במסעדה. כשהייתי גר בישראל לפני שלוש או ארבע שנים אז היינו יושבים הרבה פעמים ביחד והכול היה בסדר. ועכשיו כשהוא ישב איתי, באו אנשים חברים שלו ואמרו לו – “מה אתה נורמאלי? מה אתה הולך עם סודני? מה אתה עושה?”

אני אחזור לאתיופיה ואני אנסה לבנות את החיים שלי מחדש. אי אפשר לחזור לדרום סודאן, אני אחכה עד שהמלחמה תסתיים. הייתי רוצה שדרום סודאן תהיה מקום נורמאלי ושקט לחיות בו. המצב היה לא טוב כל כך הרבה זמן, ואז ברגע שנהיה טוב התחיל שוב מההתחלה המצב הגרוע. אם היה שם טוב לא הייתי חושב ללכת לשום מקום אחר.