hotline post image

דו”ח חדש חושף את הליקויים של בית הדין לענייני הגירה

בתי הדין לעררים הוקמו כערכאה שיפוטית לענייני הגירה במאי 2014, ונפתחו עד כה בבאר שבע, תל אביב וירושלים. הקמתם נועדה להפחית את העומס שהוטל על בתי המשפט לעניינים מנהליים וליצור ערכאה מומחית בתחום ההגירה והמעמד, כמקובל במדינות רבות בעולם. דו”ח חדש של המוקד לפליטים ולמהגרים וארגון היא”ס עומד על הכשלים הרבים של בתי דין אלה, וקורא למחוקקים להפעיל פיקוח הדוק – ולמנוע את הקמתו של בית דין חדש עד לתיקון כל הליקויים.

בתי הדין לעררים מטפלים בפניותיהם של חסרי מעמד – מהגרי עבודה, מבקשי מקלט, בני זוג זרים של אזרחי ישראל ושל תושבי קבע ישראליים, וכן במחוסרי אזרחות. רוב הדיינים שמונו לבתי הדין היו בעבר עובדי משרד הפנים, ואחרים הגיעו מבית הדין לביקורת משמורת (המפעיל ביקורת על כליאות מהגרים ומבקשי מקלט בכלא “סהרונים” ו”גבעון”).

להלן הליקויים העיקריים עליהם מצביעים מחברי הדו”ח, עו”ד נמרוד אביגאל ועו”ד יונתן ברמן:

הימנעות מהחלטות עקרוניות – בהיותו ערכאת ערעור בית הדין לעררים אמור להפעיל ביקורת על החלטות של בית הדין בערכאה הדיונית, ולתקן שגיאות משפטיות. תפקיד זה חשוב במיוחד נוכח העובדה שהתחום המשפטי של דיני הפליטים נמצא בחיתוליו, וזקוק לפיתוח. בהיותו ערכאה שיפוטית מקצועית המתמחה בתחום זה, בית הדין לעררים אמור לפתח מומחיות בדיני פליטים, בין היתר במטרה להכווין את פסיקותיהם של בתי הדין בערכאה הדיונית, באופן שיבהיר את זכויותיהם של העוררים. אף על פי כן, בחינת החלטותיו של בית הדין מגלה נטייה להימנע מהחלטות עקרוניות, ולהותירן ללא מסקנה תקדימית. מתוך 502 החלטות סופיות שניתנו בעררים עד נובמבר 2015, 289 עררים נדחו ורק 26 (5%) מהעררים התקבלו. יתר העררים נמחקו מבלי שניתנה בהם הכרעה לגופו של עניין. בנוסף, היות ולא מדובר בבית משפט רשמי, משרד הפנים לא רואה חובה ליישם את קביעות בית הדין ביחד למקרים זהים או דומים לאלה שהוכרעו.

היעדר ייצוג ונגישות לזרים – רובם המכריע של העוררים המיוצגים מטופל על ידי עורכי דין מהשוק הפרטי, אך למרבית אוכלוסיית מבקשי המקלט אין נגישות לשירותים אלו, בין היתר בגלל הקושי לממן אותם. רק 6% מהעררים המובאים בפני בית הדין מוגשים על ידי מבקשי מקלט בלתי מיוצגים. נתון זה מלמד כי מבקשי מקלט שאינם מיוצגים על ידי עורכי דין אינם זוכים לנגישות לבית הדין לעררים, זכות הערר שלהם אינה ממומשת ופגיעה בזכויותיהם אינה עומדת לביקורת. בה בעת, לא קיימת יחידה המסייעת בייצוג או מדריכה אדם כיצד להגיש ערר, וקיים איסור על הגשת ערר משותף גם במקרים בעלי יסוד משפטי ועובדתי זהה. עובדות אלה מהוות חסמי נגישות משמעותיים לבית הדין לעררים.

עומס – עם הקמת בין הדין הועברו אליו כאלפיים תיקים שנותבו אליו מבתי המשפט ומוועדות ההשגה, וזאת לצד התיקים החדשים שנפתחו. בשנה וחצי שלאחר מכן טיפל בית הדין ב-5,741 עררים. כל אחד מהדיינים, חמישה בסה”כ בכל בתי הדין יחדיו, מטפל בממוצע בכ-700 עררים בשנה. אם מטרותיו של בית הדין היו להקל על העומס ולהקים ערכאה מומחית לדיני הגירה – נראה שמחיר העומס המוטל על הדיינים והמתדיינים לא מאפשר להתפנות לסוגיות עקרוניות שיפתחו את מומחיותו בנושאים אלה.

הימנעות מקיום דיונים – על אף היותו ערכאה שיפוטית, בית הדין ממעט לערוך דיונים במעמד הצדדים. מנתונים שפורסמו ע”י בית הדין, בת”א אחוז העררים בהם התקיימו דיונים מתוך כלל העררים שנסגרו הוא הנמוך ביותר – 13%. בשנה וחצי הראשונות התקיימו בבית הדין בירושלים 475 דיונים ונסגרו 1275 תיקים. בת”א התקיימו 260 דיונים ונסגרו 1996 תיקים, ובבאר שבע התקיימו 32 דיונים ונסגרו 158 תיקים.

היעדר שקיפות – לא קיימת מערכת ממוחשבת לניהול התיקים או מאגר החלטות מתעדכן באופן נגיש באינטרנט. מרבית ההחלטות לא מתפרסמות באתר בית הדין, כשהחלטות רבות ניתנות בכתב יד על גבי כתבי הטענות עצמן – ולא מוזנות לשום מערכת המאפשרת חיפוש טקסטואלי. בנוסף, יומן הדיונים אינו גלוי.

הימנעות מפסיקת הוצאות – פסיקת הוצאות לטובת מי שפתח בהליך המשפטי נועדה לפצות אותו על הטרחה כאשר הגשת ההליך התבררה כמוצדקת. ואולם, ברובם המכריע של המקרים, גם כשבית הדין לעררים פסק לטובתו של מגיש הערר, לא נפסקו הוצאות לטובתו. במקרים המעטים בהם כן נפסקו הוצאות הן היו נמוכות מדי, ולא כיסו את ההוצאות ששולמו בפועל. כאשר מדובר באוכלוסייה מוחלשת גם כך, הדבר מקשה עוד יותר על נגישותה לבתי הדין. לא רק שהעורר איננו מקבל פיצוי על ההחלטה שפגעה בו והתבררה כבלתי מוצדקת – הוא אף ניזוק כלכלית מההליך.

המלצות:
יש למנות דיינים נוספים להפחתת העומס בהליך הגילוי, להימנע ממינוי בלעדי של מי שעבדו ברשויות המדינה ולהקים ווועדה גילוי למינוי הדיינים הכוללת נציגים מהציבור ומלשכת עורכי הדין.
יש לפרסם את כל ההחלטות במערכת נגישה וממוחשבת, להימנע מקבלת החלטות בכתב יד ולפרסם את לוח הדיונים.
יש לקיים הכשרות מקצועיות ע”י גורמי מקצוע שאינם משפטנים לדייני בית הדין, בין היתר בסוגיות הקשורות לסחר בבני אדם, החזקה בתנאי עבדות, עינויים, רקע תרבותי על מהגרים ומבקשי מקלט ועוד.

מחברי הדו”ח קוראים למחוקקים שלא לאפשר את פתיחת בית הדין הנוסף בצפון עד לתיקון הליקויים, וכן להפעיל פיקוח הדוק על תפקוד בית הדין תוך דרישת דיווחים שוטפים.

עו”ד רעות מיכאלי, מנכ”לית המוקד לפליטים ולמהגרים: “דווקא ביחס למוחלשים ולזקוקים ביותר להגנה של המערכת המשפטית, צומצמה הביקורת השיפוטית האפקטיבית למינימום, ונוצר מרחק משפטי המגביל את יכולתם של אותם אנשים לקבל את יומם בבית המשפט. אנו קוראים למקבלי ההחלטות לפעול במהירות לתיקון המצב וליישם את ההמלצות”.

לדוח המלא

x