“המשאלה שלי היא רק להישאר חופשי”

בפוסט זה מופיעה עדותו של ז., מבקש מקלט אריתראי המיוצג על-ידי המוקד לפליטים ולמהגרים. אזהרה: הפוסט כולל תיאורים קשים של עינויים.

ב-10 בינואר 2012, ברחתי מאריתריאה. קודם למדתי מנהל עסקים בקולג’, ואחרי סיום הלימודים התחלתי ללמד מתמטיקה בבית ספר תיכון. במקביל לעבודה שלי התחלתי לעזור לאנשים שהתנגדו למשטר לברוח מהמדינה. כעבור שנתיים אנשים אמרו לי שהמשטר גילה שזה מה שאני עושה, ושאני בסכנת חיים. לכן ברחתי. היה מסוכן מדי עבורי להישאר שם.

הכרתי אנשים שהכירו את הדרך לגבול ואיתם ברחתי לסודאן. בכניסה לסודאן נחטפתי על ידי מבריחים. הלכנו על הכביש והם הגיעו עם המכונית שלהם ונעצרו לידנו. הם אמרו לנו שייקחו אותנו למחנה פליטים והאמנו. במקום זה הם לקחו אותנו למקום כלשהו במדבר. בהתחלה פשוט היינו עבדים, עבדנו כל היום בעבודות גינון ובבתים, בלי הפסקות. ניסיתי לברוח ואז הם שמו אותי בצינוק. הייתי בצינוק חודש עם עיניים מכוסות.

כעבור חודש מכרו אותנו למבריחים אחרים. עדיין היינו במדבר קרוב למצרים. אמרו לנו שייקחו אותנו לסיני אם לא נשלם להם 3,000 דולר. לא היה לנו כסף והם אמרו שיהרגו אותנו אם לא נשלם. ואז הגענו לסיני והם העלו את הסכום ואמרו לנו לשלם 30 אלף דולר. כדי להפעיל לחץ על המשפחות שלנו לגייס את הכסף הם התעללו בנו. הם היו מכים אותנו עם מקל ושוט על הגב, כשאנחנו תלויים הפוך. הם שרפו את העור שלנו עם מקלות פלסטיק רותח, ונתנו לנו שוקים חשמליים. בכל פעם הם התקשרו למשפחות שלנו ונתנו להם לשמוע את הזעקות שלנו. ככה זה נמשך, עינויים בכל יום, לפעמים שלוש או ארבע פעמים ביום. סבלנו המון. לא חשבתי שאשרוד. ראינו חברים שלנו שמתים. הראו לנו אצבעות שחתכו מאנשים שמתו ורגל של אדם מת כדי להפחיד אותנו וכדי שנגיד את זה למשפחות שלנו. יש לי צלקות מהכוויות ומהמכות עד עכשיו, אבל לפחות עכשיו אין יותר כאב.

בסופו של דבר המשפחה שלי שילמה, והם שחררו אותי למרות שהיא לא שילמה את הסכום המלא אלא קצת פחות, 25 אלף דולר, זה היה ב-7 ביולי 2012. אחרי שהם שילמו הם לקחו אותנו לגבול עם ישראל. בגבול החיילים הישראליים ראו אותנו וניגשנו אליהם. הם לא הרשו לנו להיכנס לישראל ולכן חזרנו אחורה ונכנסנו מדרך אחרת. היה איתי עוד אדם שהגיע מסיני והצטרפנו לכמה אחרים שהיו שם. חצינו את הגבול יחד ומיד לקחו אותנו לכלא סהרונים בישראל.

צלקות על רגליו של ז’ מזמן שהותו במחנה העינויים בסיני

זאת לא הייתה התוכנית שלי להגיע לישראל. התוכנית שלי הייתה רק לברוח מאריתריאה. לא ידעתי כלום על ישראל. רק כשהגענו לכלא אמרו לנו שיש חוק חדש ולפיו האריתראים שמגיעים נשארים בכלא שלוש שנים. היה לי מאוד קשה לשמוע את החוק הרע הזה, בדיוק הייתי כל כך שמח שהשתחררנו מסיני ואז לוקחים אותנו לכלא? אנחנו לא פושעים ולא עשינו שום דבר רע לאף אחד.

הייתי בכלא סהרונים שנה וארבעה חודשים. התנאים היו קשים. הייתי בדיכאון בגלל החוק הזה, ובגלל שהטיפול הרפואי שקיבלנו לא היה טוב ומלא, ועדיין היו לי כאבים ופצעים מהעינויים בסיני. הדרך שהסוהרים התייחסו אלינו הייתה רעה. הם לא דאגו לנו באמת.

כמה אריתראים נוספים ואני ניסינו שביתות רעב. בפעם הראשונה שבתנו לארבעה ימים. רק רצינו להשתחרר מהכלא. בזמן הזה ניסו לאיים עלינו כדי שנאכל ונפסיק את השביתה. הם לקחו כמה אנשים מהאגף שהם חשבו שהם הנהיגו את השביתה ואיימו עליהם. אחרי הרבה זמן בכלא התחלנו שביתת רעב שנייה, היא נמשכה שמונה ימים. אנשים התעלפו והרופאים הסכימו לטפל רק בחלק, ובאחרים אף אחד לא טיפל. ביום השמיני הסוהרים באו אלינו ופיצלו את האנשים ששבתו וגרמו להם לאכול. אמרו להם – אם לא תאכל אתה תיחשב למנהיג השביתה ותיענש, וכולם פחדו מזה.

היו מנסים ללחוץ עלינו לחתום על טופס “חזרה מרצון” ולהסכים באופן וולנטרי לחזור לאריתריאה, אבל מעולם לא חשבתי לחתום. מנקודת המבט שלי אם אני אחזור לאריתראה אני או אמות או אהיה בכלא, זה ברור. מילאתי בקשת מקלט בחודש מרץ 2013, אבל עד עכשיו לא קיבלתי תשובה.

כשהם באו ללחוץ עלינו זה היה מאוד מבלבל וקשה. היה קשה להבין מה קורה, לא קיבלנו עדכונים על מה שקורה, היינו בורים לגמרי. לא הייתה לנו שום תקווה. הייתי בדיכאון קשה ובשלבים מסוימים כבר לא רציתי לחיות. בכלא הייתה טלוויזיה בעברית ומדי פעם הייתי צופה מבלי להבין, אבל הסבירו לי לפעמים כשהיו חדשות עלינו, ושם תמיד אמרו על האריתראים דברים רעים. זה גרם לי רק לפחד יותר.

ניסיתי להיאחז בתקווה של האפשרות להשתחרר, וכשיצרתי קשר טלפוני עם “מוקד סיוע לעובדים זרים” שמעתי אז לראשונה על ההחלטה של בית המשפט העליון שפסל את החוק שאיפשר להחזיק אותנו שלוש שנים בכלא. אמרו לנו שיש חוק חדש ושהממשלה תשחרר אתכם תוך 90 יום. הייתי מאוד מאוד שמח ומהרגע ששמעתי את זה נעשתי אופטימי יותר. מאז חשבתי רק על איך אני משתחרר.

אחרי כמה זמן קראו לכל אחד מאיתנו לראיון. זה היה ראיון קצר, שאלו אותי קצת על עצמי, ואז אמרו לנו את הכללים לאחר השחרור: אסור לכם לגור או לעבוד בתל אביב או באילת. אמרו שישחררו אותי כבר באותו יום אחרי הראיון אבל זה לקח עוד שבוע, ובשבוע הזה הייתי מוטרד מאוד ופחדתי שמשהו קרה ובסוף אני לא ישוחרר.

כעבור שבוע, בבוקר, הסוהרים הגיעו כשישנתי, העירו אותי, ויכולתי לנחש שזה בגלל שאני משתחרר. התרגשתי וגם פחדתי שמשהו בסוף ישתבש. זה לקח יום שלם ובשש בערב נתנו לי לצאת. נתנו לי כרטיס אוטובוס לבאר שבע ומשם כרטיס לתל אביב. הגעתי לתל אביב כי שם היו לי חברים שהכרתי, ולא הכרתי אף אחד במקומות אחרים בישראל.

בגלל שאמרו שאסור לנו להיות בתל אביב, חיפשתי מקום אחר בו אוכל לישון ואז מישהו שהכרתי אמר שאני אוכל להישאר אצלו בהוד השרון. דרכו הצלחתי למצוא גם עבודה, אחרי כמה ימים. אני עובד בבית גדול ועושה כל מה שמבקשים ממני: מנקה, גוזם את העצים, ועוד דברים. יש שם עוד אריתראים ואני עובד 10 שעות ביום, שישה ימים בשבוע. אני מרוויח 250 שקלים ליום. בנתיים לא שילמו לי, אמרו שישלמו בסוף החודש ואני סומך עליהם.

אני מחוץ לכלא כבר שלושה שבועות. באוויר הפתוח, חופשי. זה מרגש אותי ללכת ברחוב ולדעת שאני חופשי. אני מעריך את החופש אחרי כל מה שעברתי ושום דבר לא מובן מאליו יותר.

הכי חשוב לי לשם את החוב שלי, זו המטרה העיקרית. לכן אני צריך לעבוד קשה ולהרוויח כסף. אחר כך אם יהיה אפשר, החלום שלי זה להמשיך וללמוד, אני רוצה ללמוד פסיכולוגיה. אבל בלי להשלים את החוב אני לא אוכל לתכנן שום תוכניות, ייקח לי שנים להחזיר אותו, והמשפחה שלי סומכת עליי שאעשה זאת.

לחזור לאריתריאה בשבילי זה להגיע לגיהנום, מי יסכים לחזור לגיהנום? יום אחד, אם הממשלה תשתנה ויהיה שם שלום, אני אשמח לחזור למשפחה שלי, אבל לצערי אני לא חושב שזה ייקרה בקרוב.

החוק החדש מפחיד אותי. הם מדברים שוב על מתקני כליאה ואני לא רוצה להיות כלוא שוב, זה יהיה כמו המקום שבו הייתי קודם וזה רע מאוד ומפחיד. אני לא חושב שאני אהיה מסוגל לשרוד עוד כלא.

הייתי רוצה שישראל תתן לי לחיות את החיים שלי בשקט, את החירות שלי. המשאלה שלי היא רק להישאר חופשי.