דו”ח המוקד חושף העדר ביקורת ראויה על מעצר מהגרים ומבקשי מקלט

דו”ח חדש של המוקד לפליטים ולמהגרים חושף את הבעייתיות בדרכי פעולתם של בתי הדין לביקורת משמורת של שוהים שכלא כדין, הגוף שעורך ביקורת שיפוטית על מעצרם של מהגרים ומבקשי מקלט. בתי הדין, המצויים הרחק מהעין הציבורית, בתוך אגפי מתקני הכליאה למהגרים, דנים במעצרם של בני אדם מכוח חוק הכניסה לישראל ומכוח החוק למניעת הסתננות.

הדו”ח ממחיש כיצד המגבלות המשמעותיות על סמכות בית הדין, העובדה כי הוא לא חלק מהרשות השופטת ואין ביכולתו להפעיל סנקציות משמעותיות על הרשויות, לחצים של משרד הפנים והתעלמותו התכופה של המשרד מהחלטות בין הדין פוגעים בצורה אנושה ביכולתו של בית הדין לקיים ביקורת שיפוטית ראויה. הדו”ח שנכתב על-ידי עו”ד נמרוד אביגאל מתבסס על מאות תיקים שניהל המוקד מול בתי הדין, על פרוטוקולים של בית הדין, על ערעורים ועתירות שהוגשו לבתי משפט בעניין בתי הדין; על ראיונות עם כלואים ועל פעילות המוקד שהופיעו בפני בית הדין.

הדו”ח מראה כי המגבלה המשמעותית על סמכות בית הדין – ביכולתו לבקר אך ורק את ההחלטה לעצור את המהגר, אך לא את ההחלטה לגרשו שמכוחה הוא נכלא – יוצרת מצב אבסורדי בו בית הדין אינו מוסמך לקבוע שההחלטה לגרש אדם היא חסרת בסיס ולכן מעצרו חסר בסיס. על מנת לבטל את צו הגירוש, על העצור לעתור לבית משפט לעניינים מנהליים – עתירה שדורשת היכרות עם מערכת המשפט הישראלית ויכולת לשלם על ייצוג משפטי.

הדו”ח ממחיש כיצד העובדה כי בתי הדין כפופים למשרד המשפטים ואינם חלק מהרשות השופטת פוגעת בתוקף החלטותיו. לבית הדין אין סמכות לכפות על הרשויות ציות להוראות אותן הוא מפרסם. הדיין דן ליברטי הצהיר בשנת 2011 כי “הניסיון מלמד כי כאשר נוצר חיכוך מוגבר ובית הדין מורה לרשות המבצעת החלטה שאינה נוחה בעיניה לא נמנעת הרשות מלהתעלם מהחלטות בית הדין. בדרך זו נחשפנו לאורך השנים לאי ציות מכוון להוראות בית הדין על-ידי משרד הפנים, שירות בתי הסוהר ולעיתים גם פרקליטות המדינה במשרד המשפטים.” הביטוי הנפוץ ביותר של התעלמות משרד הפנים היא אי הגשת תגובות מטעם המשרד חרף החלטות בית הדין. הדיין דן ליברטי תיאר בהחלטה בעניינו של מבקש מקלט סודאני כי “התנהלות זו של משרד הפנים [אי מתן תגובות] הפכה זה מכבר לדבר שבשגרה. בית דין זה ציין לא אחת בהחלטותיו כי התנהלות זו של משרד הפנים אינה תקינה כלל וכלל וכי הוא רואה התנהלות זו בחומרה רבה. התנהלות זו יש בה אף כדי לסתור את חזקת התקינות המנהלית.” הדיין הוסיף בהחלטה כי “מצב בו רשות מנהלית עושה דין לעצמה וזאת, חזור והדגש, באופן שיטתי, קבוע, ויום יומי, אסור שיתרחש בחברה בה שלטון החוק הוא אבן מאבני היסוד שבה. לצערי הרב, התנהלות זו של משרד הפנים אינה עולה בקנה אחד עם ערכי הדמוקרטיה ושלטון החוק במדינה מתוקנת.”

חולשתו של בית הדין מול משרד הפנים מתבטאת בהמנעות עקבית ממתן החלטות שחרור. כך למשל, בית הדין החליט כי על משרד הפנים לבחון את שאלת זהותו ונתינותו של מהגר עצור. משרד הפנים התעלם מהוראה זו במשך שנתיים שבמהלכן העצור הובא בפני בית הדין שהאריך שוב ושוב את מעצרו למרות מורת רוחו מהתעלמות מהוראתו לבחון את זהות העצור. דוגמה קיצונית נוספת לתופעה זו היא סיפורו של ס.ט., אזרח סנגל, שהוחזק במעצר מעל שלוש שנים, שהגשנו בשמו 11 בקשות שחרור שונות.

ס.ט. הגיע לישראל ב-2009. אחרי שבקשתו למקלט מדיני בישראל נדחתה, והוא הוחזק במעצר משך למעלה משנתיים, הוא אמר נואש והביע נכונות לשוב לארצו, חרף פחדיו. אולם בהיעדר יחסים דיפלומטיים עם סנגל, לא הצליח משרד הפנים לגרשו. רק באוקטובר 2011, אחרי ששהה בכלא שנתיים וחצי, החליט בית הדין כי יש לשחררו, שכן הרחקתו אינה מתעכבת באשמתו. לאחר שחרורו, נרקם קשר רומנטי בין ס.ט. לבין אזרחית ישראל, אולם שנה וחצי לאחר שחרורו, נעצר פתאום ס.ט. ברחוב. המוקד פנה לבית הדין בבקשה לשחררו, בהתאם לשחרורו הקודם, ומהטעם שזוגתו מבקשת להסדיר את מעמדו עקב הקשר ביניהם. הדיין זילברשמיד דחה את הבקשה, וקבע כי בת הזוג יכולה להגיש את הבקשה גם בלעדיו, אולם משרד הפנים סירב לקבל את הבקשה ללא נוכחותו של ס.ט. בית הדין המליץ למשרד הפנים לבחון את הבקשה של בת הזוג אולם משרד הפנים התעלם מההמלצה. כך חלפו חודשים ארוכים, וחרף בקשות חוזרות ונשנות מטעם המוקד נמנע הדיין מלשחררו. בדיון שהתקיים במרץ 2013 טען המוקד כי במצטבר שהה ס.ט. למעלה משלוש שנים במעצר, וכך אף לפי החוק למניעת הסתננות ניתן לשחררו. הדיין זילברשמיד קבע שישקול בחיוב את הבקשה, אם תוצע “חלופת משמורת”, אולם משהציעה בת הזוג כי יגור אצלה, שב הדיין וביקש את עמדתו של משרד הפנים, ורק בסוף אפריל 2013 הורה על שחרורו.

הדו”ח מזהה בעיה נוספת בהתנהלות בתי הדין וזאת העובדה כי ההליכים המתקיימים מולו אינם אדוורסריים. מול הדיין לא מופיע הצד התומך בהמשך המעצר (משרד הפנים) ואילו העצור אינו דובר עברית, אינו מציג טיעונים ולא מכיר את החוקים הרלוונטיים. כך, בפועל הדיין עצמו מביא את טיעוני משרד הפנים וחוקר את העצור. לעיתים הדיין אינו מסתפק בהצגת עמדת משרד הפנים אלא אף מקדם את מדיניות המשרד בכך שהוא לוחץ על העצורים להסכים לחזור למדינתם תוך שהוא מסביר להם שאחרת יוותרו במעצר לתקופה ממושכת. כל תיאר זאת א’, מהגר מצ’אד שהיה כלוא בסהרונים במשך שנתיים: “הדבר היחיד שהדיין בכלא אמר לי זה שאני חייב לחזור לצ’אד אם אני לא רוצה למות בכלא. הוא אמר את אותו דבר כל פעם. אני חושב שהוא ראוי להיות מכונה “שופט”. שופט אמור לתת החלטה בהתאם לנסיבות הספציפיות של האדם שמולו. לדיין הייתה דעה קבועה מראש. הוא המשיך לחזור על זה שאני צריך לחזור או שאמות בכלא.”

מאז כניסתו לתוקפו של החוק למניעת הסתננות ביוני 2012, הביקורת התקופתית שקיים בית הדין הייתה לרוב חסרת כל טעם, שכן לא הייתה לבית הדין כמעט כל סמכות להורות על שחרור, מכוח החוק הוחזקו בתנאים קשים אלפי מבקשי ומבקשות מקלט, כולל ילדים, רבים מהם ניצולים של מחנות העינויים בסיני ורק 27 מבקשי מקלט שוחררו תחת חוק זה. בית הדין לרוב היווה חותמת גומי והורה על המשך המעצר, שאינו קצוב בזמן. לחוק ישנו סעיף המאפשר לבית הדין לשחרר מבקשי מקלט כאשר קיימים “טעמים הומניטריים מיוחדים”. השאלה מה מהווה טעם הומניטרי חריג נתונה לפרשנותם של הדיינים. הדו”ח של עו”ד אביגאל מראה כי הדיינים נטו לפרשנות מצמצת במיוחד של סעיף זה. סיפור שמובא בדו”ח ממחיש זאת:

ביוני 2012 נעצרה אישה בת 20 מדרפור, כשהיא בחודש השישי להריונה. בית הדין הורה על שחרורה אולם משרד הפנים מיהר והוציא צו למעצרה לפי החוק למניעת הסתננות. במהלך שהותה בכלא סהרונים היא התלוננה על כאבי בטן עזים, אולם רק לאחר מספר שבועות הגיע רופא לראותה, והמליץ לה לשתות מים. כחודשיים לאחר מעצרה, הידרדר מצבה והיא אושפזה בבית חולים, שם ילדה עובר מת. עם תום אשפוזה הוחזרה הצעירה לכלא, ובית הדין קבע שוב ושוב כי עניינה אינו מעלה טעם הומניטרי מיוחד. בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור שהוגש על החלטת בית הדין, והורה על שחרורה, תוך שהוא קובע כי “החוויה הקשה שעברה על המערערת בין כותלי בית הסוהר של מדינת ישראל יוצרת חוב – ולו מוסרי – של המדינה כלפיה”.

הפרק החותם את הדו”ח כולל שורה של המלצות לשיפור דרכי פעולתו של בית הדין על-מנת להבטיח כי תתקיים ביקורת שיפוטית אמיתית ובכלל זאת הקניית ייצוג לכלואים, הבטחת עצמאות שיפוטית, ניטרליות וסמכות אכיפה לבית הדין, יידוע העצורים בדבר זכויותיהם וקיום ביקורת שוטפת על התנהלות בית הדין.