קולות מהכלא: פליטים מספרים מה הניע אותם לצעוד במחאה על כליאתם

בפוסט מופיע תרגום מכתבם של חמישה מבקשי מקלט אריתראים הכלואים כשנתיים בישראל ללא שהועמדו למשפט או הואשמו בדבר. תחת החוק החדש למניעת הסתננות, הם ימשיכו להיות כלואים בחולות עד שייכנעו ללחצי המדינה ו”יסכימו” לחזור “מרצון” לאריתריאה או עד שהמשטר במדינתם יפול והם יוכלו לחזור לשם בבטחה. זהו הפוסט הראשון בפרויקט שיביא את קולותיהם של מבקשי מקלט הכלואים תחת החוק למניעת הסתננות הרחק מעיני הציבור.

אנו אריתראים ויש לנו בעיות רבות במדינה שלנו. במדינה שלנו אין חופש פוליטי או דתי ואין שלום. אנחנו נמצאים בסכסוך מתמשך עם כל המדינות שגובלות לנו. הממשל שלנו הוא דיקטטורה. אין לנו זכויות או דמוקרטיה. המצב במדינתנו מאוד קשה. בגלל כל הבעיות האלו עזבנו אותה.

הגענו דרך המדבר הארוך בלי אוכל או מים. את חלק מהדרך הלכנו ברגל וחלק נסענו במכונית. כשהגענו לסיני, המבריחים שבו אותנו. הם צרבו את גופם של חלק מאיתנו, הרגו והרביצו לאחרים. חלקנו שילמנו מעל 30,000 דולר [כדי להשתחרר ממחנות העינויים]. לאחר כל ההקרבה הזו נכנסו לישראל דרך הגבול כדי למצוא מקום מקלט. למרות כל זה, ישראל אינה מעניקה לנו מקלט. במקום זה, הם עצרו אותנו בכלא כבר יותר משנתיים. אבל אנחנו מבקשי מקלט. אנחנו לא פושעים. לא הורשענו בשום פשע.

לאחר שנתיים של סבל בכלא סהרונים שמענו לגבי ההחלטה מבית המשפט הגבוה, אשר אומרת שתוך 90 ימים כולם ישוחררו מסהרונים. אבל רשות ההגירה שיחררו את חלקנו לישראל, בעוד שהיתר הועברו לכלא החדש, חולות. אחרים נותרו בסהרונים.

חולות זה כמו סהרונים. השם השתנה, אבל אם תראו את המצב בחולות, אתם תבינו שזה כלא. אנחנו צריכים להשתתף בספירות שלוש פעמים ביום. המנהלים של חולות [שב”ס] אמרו לנו שאם אנחנו רוצים ללכת החוצה [לתקופה מוגבלת] צריך לבקש, אבל אם אתה מבקש מהם, הם לא נותנים לך. חולות הוא לא מקום בו אנחנו יכולים ליהנות מחופש. עברנו מכלא לכלא.

מתוך מכתבם של הכלואים

בגלל כל הקשיים האלו, הלכנו לירושלים כדי להכריז בפני העם בישראל שאנחנו פליטים ולקרוא לכל הארגונים ההומניטאריים לעמוד לצידנו. אבל כאשר הגענו לירושלים, לפני שסיימנו את ההפגנה שלנו, משטרת ההגירה השתמשו בכוח כדי להפסיק את ההפגנה הלא-אלימה שלנו. אדם אחד התעלף ואחר נפצע על ידי שוטרי ההגירה. אלו שהפגינו בירושלים הובאו בחזרה לכלא הישן, סהרונים, ואחרים לחולות, הכלא החדש.

לא קיבלנו תשובה להפגנה הראשונה שעשינו בירושלים ולכן התחלנו צעדת מחאה חדשה מחולות והתחלנו ללכת לבאר שבע. אנחנו פעלנו בהתאם לחוקים של חולות – אנחנו השתתפנו בספירה של הבוקר והצהריים, אבל עובדי ההגירה עצרו אותנו מלצעוד מוקדם מאוד. עצרו אותנו במחצית הדרך לבאר שבע.

130 מאיתנו צעדו ביום הראשון בבקשה למקלט. למרות שעשינו את כל המחאה בצורה לא אלימה, עובדי ההגירה תקפו אותנו. אנחנו עברנו 70 ק”מ ברגל בלי מים או אוכל. כל זה בגלל שאנחנו צריכים חירות. במהלך הערב, בערך בשעה 9, עובדי רשות ההגירה התחילו להשתמש בכוח. איפה שלא היו מצלמות, הם הרביצו לנו קשות. למרות שאנחנו הצענו להם את ידינו כדי שיאזקו אותנו, הם הרביצו לנו בפנים ובבטן. הם הידקו את האזיקים על ידינו כדי לגרום לנו לסבל. רבים מהצועדים נפצעו ברצינות בגלל המכות. כל זה כי רצינו לפנות לציבור הישראלי כדי שידע על הבעיה שלנו.

לסיכום, אנחנו רוצים להזכיר לממשלת ישראל שאנחנו לא פושעים, אנו פליטים. אנחנו רוצים להזכיר לממשלת ישראל שאלו שהשתמשו בכוח נגד מפגינים לא אלימים צריכים לעמוד למשפט. הם גם צריכים לפצות את הקורבנות של האלימות ולפצות את הכלואים על שנתיים שאבדו לנו מהחיים.

אם ישראל אינה מוכנה להעניק לנו מקלט, אנו מבקשים בנימוס שממשלת ישראל תעביר אותנו למדינה שלישית שתעניק לנו מקלט.

תודה!

ברהנה, קלאטי, אנגוסום, אפוורקי, טספלם.

שאלוהים יברך את עמו של אלוהים, עם ישראל!