פליטים בחולות פתחו בשביתה בשל החמרת תנאי הכליאה

מדיניות חדשה שמגבילה את היציאה מהמתקן, היעדר טיפול רפואי ראוי, והתקנת מעברים אלקטרוניים שיגבילו את תנועת הפליטים בין חלקי המתקן. החל משני בבוקר הפליטים הכלואים לא מתייצבים לספירות ומשביתים עבודתם

מבקשי מקלט הכלואים במתקן “חולות” סמוך לגבול עם מצרים פתחו ביום ב’ (16 ביוני) בשביתה. הפליטים מוחים על עצם כליאתם ללא משפט וללא הגבלת זמן ולצד זאת גם על תנאי הכליאה במתקן. במסגרת המחאה, מבקשי המקלט יפסיקו לעבוד בתוך המתקן (תמורת 12 ש”ח לשעה) ולא ייקחו חלק בספירות שנערכות במתקן בבוקר, בצהריים ובערב. לדברי מארגני המחאה, כל מבקשי המקלט במתקן – למעט אלו שחולים ואלו שיש להם תיקים המתנהלים בבית משפט וזקוקים לאישור משרד הפנים כדי לצאת מהכלא – משתתפים בשביתה.

על-פי תיקון מספר 4 של החוק למניעת הסתננות שיצר את מתקן הכליאה חולות, אי התייצבות לספירה תגרור עונשים שיגזרו על העצורים במתקן על-ידי ממונה ביקורת הגבולות, פקיד משרד הפנים שאינו משפטן. העונשים יכולים לנוע בין שלילת דמי הכיס השבועיים, איסור על יציאה מהמתקן ועד כליאה ממושכת בכלא סהרונים הנמצא מעבר לכביש. חלק ממבקשי המקלט השובתים קיבלו הוראה להתייצב ל”משפט” על-ידי פקיד משרד הפנים אך סירבו לעשות זאת. העונש שנגזר על השובתים הוא שלילה של 100 ש”ח מתוך דמי הכיס של מבקשי המקלט על כל יום שביתה. מבקשי המקלט מקבלים 160 ש”ח דמי כיס מדי עשרה ימים ובכסף זה רוכשים מזון, נסיעות לטיפולים רפואיים ותרופות.

לשכת התעסוקה בחולות בה משובצים עובדים לניקיון ברחבי המתקן תמורת 12 ש”ח לשעה

במתקן הכליאה חולות המנוהל על-ידי שב”ס שוהים כיום כ-2,370 מבקשי מקלט מסודאן ומאריתריאה. על פי החוק למניעת הסתננות, העצורים מחוייבים לישון במתקן ולהתייצב לשלוש ספירות ביום. ספירות אלו נועדו למנוע ממבקשי המקלט להתרחק מהמתקן. הכלואים במתקן הם ברובם מבקשי מקלט שהגיעו לישראל לפני שלוש עד שמונה שנים שזומנו לכליאה ונתלשו מחייהם בישראל. לצד זאת עצורים במתקן מאות מבקשי מקלט שהגיעו לישראל לפני שנתיים ונכלאו ראשית תחת תיקון מספר 3 לחוק למניעת הסתננות, שנפסל פה אחד על-ידי בג”ץ בספטמבר 2013 ולאחר מכן תחת תיקון מספר 4 לחוק שהועבר על-ידי הממשלה על מנת לעקוף את פסיקת בג”ץ.

על פי הגרסה של החוק שנפסלה על-ידי בג”ץ (תיקון מספר 3), מבקשי מקלט נכלאו לתקופה מינימלית של שלוש שנים בכלא “סהרונים” עם כניסתם לישראל. על פי התיקון החדש (תיקון מספר 4), מבקשי מקלט ייכלאו לתקופה של שנה בסהרונים עם כניסתם לישראל ולאחר מכן יועברו לכליאה שאינה מוגבלת בזמן לחולות. לצד מבקשי מקלט “טריים”, בחולות נכלאים גם מבקשי מקלט המתגוררים בערי ישראל שמצווים להתייצב לכליאה בעת שהם באים לחדש את אשרת השהייה שלהם במשרד הפנים.

לדברי אנואר סלימאן, ממנהיגי קהילת מבקשי המקלט בישראל הכלוא בחולות, כל אלפיים מבקשי המקלט שלא התייצבו היום לספירות מוכנים להיכלא בסהרונים על מחאתם. לדבריו, משרד הפנים ושב”ס לא הותירו ברירה בפני העצורים בחולות, וזאת בשל החמרת התנאים במתקן.

לאחרונה משרד הפנים הנהיג מדיניות על-פיה רק עשרה עצורים ביום יכולים לקבל אישור לצאת לצורך סידורים, טיפול רפואי מחוץ לסורוקה או אירועים משפחתיים מיוחדים. כתוצאה מכך, על מבקשי מקלט לחכות חמישה חודשים עד שיגיע תורם לקבל חופשה קצרה. כמו כן, שב”ס החל להתקין מעברים אלקטרוניים בין חלקי המתקן, וכאשר מעברים אלו יחלו לפעול, תנועתם של מבקשי המקלט בתוך המתקן הכביכול פתוח תוגבל. מעבר לכך, סלימאן סיפר כי העדר הטיפול הרפואי בחולות הוא הגורם העיקרי שדחף את הפליטים לשבות כולם.

הפגנת תמיכה בשובתים בחולות, תל אביב, 17 ביוני 2014. צילום: סיגל אביבי

זוהי אינה פעולת המחאה הראשונה של הפליטים הכלואים תחת החוק למניעת הסתננות. עוד בתקופת תיקון מספר 3 לחוק שתחתיו מבקשי מקלט היו עצורים בכלא סהרונים לתקופה מינימלית של שלוש שנים, מבקשי מקלט ארגנו מספר שביתות רעב, ובתגובה ספגו אלימות קשה וקללות מידי סוהרים וחלקם הועברו לבתי כלא פליליים בהם נכלאו לצד אסירים פליליים, בניגוד לחוק הישראלי.

עם ביטול תיקון מספר 3, הסוהרים ואנשי משרד הפנים הודיעו לעצורים שהם צפויים להשתחרר, אולם במקום זאת העצורים הועברו מכלא סהרונים למתקן חולות. כ-150 מהם פתחו בשביתת רעב במחאה על כליאתם המחודשת ולאחר מכן צעדו לירושלים באירוע שזכה לכינוי “צעדת החירות”. הפגנה זו דוכאה באלימות והעצורים הוענשו בכליאה בת שלושה חודשים בסהרונים במהלכה המפגינים שבתו רעב במשך כמעט שלושה שבועות. לאחר הדיכוי האלים של ההפגנה של הצועדים מול הכנסת, מבקשי מקלט שנותרו בחולות פתחו בצעדה נוספת. צעדה זו דוכאה באלימות קשה עוד לפני שמבקשי המקלט פספסו ספירה או הגיעו לבאר שבע. המחאה האחרונה של הכלואים בחולות התרחשה לפני כחודש בעקבות מחסור במיטות לעצורים חדשים שהתייצבו לכליאה מתוך ערי ישראל.

באופן רשמי, מתקן חולות מסוגל להכיל 3,360 מיטות, אך בפועל חדרים רבים במתקן לא חוברו עדיין לחשמל או מים או שאין בהם מזרונים על המיטות. כתוצאה מכך, שב”ס דחס מבקשי מקלט רבים לחדרים קטנים ומשרד הפנים החל ליישם את החוק בצורה דרקונית יותר את החוק. בעוד שבעבר כלוא שפספס ספירה אחת קיבל בתגובה אזהרה או שלילה של דמי הכיס, כעת גם אדם שמפספס ספירה אחת נענש בכליאה בסהרונים, על מנת לפנות מקום לכלואים חדשים.

לצד זאת, משרד הפנים שוקל להפוך אגפים מסוימים של סהרונים ל”פתוחים”, בדומה לחולות, על מנת שיהיה מספיק מקום כדי לכלוא את כל מבקשי המקלט שזומנו להתייצב במתקן מתוך ישראל. על-פי הקריטריונים הנוכחיים, כל מבקשי המקלט האריתראים שהגיעו לישראל עד סוף מאי 2009 (כ-19% מהקהילה האריתראית בישראל) וכל מבקשי המקלט הסודאנים שהגיעו עד סוף מאי 2011 (כ-56% מהקהילה הסודאנית בישראל) אמורים להכלא בחולות. לצד זאת, לא נכלאים בחולות קטינים, נשים ומבקשי מקלט בעלי ילדים או נשים בישראל. על פי נתוני משרד הפנים, כמעט שניים עשר אלף איש עומדים בקריטריונים אלו, כלומר – פי 3.5 ממספר המיטות בחולות.

לצד החמרה בענישה, הצפיפות וההגבלות על יציאה מחולות, מבקשי המקלט העצורים במתקן סובלים ממזון באיכות ירודה, העדר טיפול פסיכולוגי, והחמור מכל – שירותי בריאות יירודים שמסכנים את חיי הכלואים. בניגוד לתנאי המכרז של שב”ס עצמו, במתקן נמצא רופא בודד שפועל רק בין השעות 08:00-16:00 במהלך ימות השבוע. במרבית שעות היממה נמצא במתקן רק חובש וכך גם בסופי שבוע. הרופא במתקן מעניק משככי כאבים כמעט על כל תלונה רפואית. לעיתים הרופא מפנה את הכלואים לטיפול בסורוקה, אך העצורים צריכים לממן את הנסיעות הלוך ושוב לבאר שבע מדמי הכיס הזעומים הניתנים להם. רשימת התרופות הניתנות בחולות מוגבלת, וכאשר העצורים זקוקים לתרופות שאינן ברשימה, עליהם לשלם גם עליהן מכיסם. לעיתים הרופא במתקן לא מסוגל לטפל בבעיות הרפואיות המסובכות של כלוא ובמקום זאת מעניק לפציינט פתק למשרד הפנים על-מנת שיאפשרו לכלוא לנסוע מחולות לקבלת טיפול רפואי אצל רופא פרטי.

מקונן עבר עינויים ממושכים באריתריאה ובלוב לפני שהגיע לישראל ומצבו הנפשי בכלא התדרדר, אך בקשת שחרור שנשלחה עבור מקונן על ידי המוקד לפליטים ולמהגרים נדחתה. מקונן, אשר ברח מאריתריאה בשל הדיכוי הפוליטי והדתי של הזרם הנוצרי אליו הוא משתייך (הזרם הפנטקוסטי שאינו מוכר על-ידי המשטר באריתריאה), הסביר את החלטת הפליטים למחות: “אנחנו רק מבקשים את הזכויות שלנו – טיפול רפואי, לא משחררים אותנו לחופש, ללכת לרופא או לעורך דין. המתקן הזה הוא כמו בית סוהר. עד מתי ימשיך דבר כזה? אנחנו לא פושעים.” מקונן הוסיף: “אם אני קרימינל שייקחו אותי לבית משפט וישפטו אותי. בית המשפט לא ישפוט אותי לשום דבר. אין שום סיבה שנהיה בכלא, כלא זה מקום של פושעים”.