צילום: יאיר מיוחס

בראיית מדינת ישראל, הגירה של אנשים שאינם יהודים למדינה מהווה, במקרה הטוב, תופעה שהיא כורח המציאות לאור חוסר נכונותם של ישראלים להיות מועסקים בעבודות מפרכות במשכורות נמוכות, ובמקרה הרע, איום קיומי.

המדינה רואה במהגרי העבודה המגיעים לישראל עם ההיתרים שמנפיקה המדינה ידיים עובדות בלבד שנמצאות בישראל על בסיס זמני בלבד – שהותם בישראל של כל מהגרי העבודה למעט אלו בתחום הסיעוד מוגבלת ל-63 חודשים. לידים עובדות אלו אין זכויות בסיסיות השמורות לישראלים. כך, מהגרי עבודה שעוזבים מעסיק פוגעני מתקשים למצוא מעסיק חלופי בשל הסדר הכבילה, ולפיכך חשופים למעצר וגירוש. העסקתם של מהגרי העבודה מוגבלת לתחום אחד בלבד המצוין באשרתם. כמו כן, בית המשפט העליון קבע כי מהגרות עבודה אינן זכאיות לתשלום על שעות עבודה נוספות. עד פסיקת בג”ץ ב-2011, ממהגרי עבודה נשללה הזכות לחיי משפחה בישראל ומהגרות עבודה שנכנסו להריון איבדו את מעמדן וגורשו מהמדינה. ממהגרי העבודה, גם כאלו המועסקים בישראל במשך שנים ארוכות בתחום הסיעוד, נשללת הזכות לקבלת מעמד קבע בישראל.

דובריה הרשמיים של ממשלת ישראל מתייחסים למבקשי המקלט כאיום דמוגרפי ולא כאל תופעה שמשפיעה על כל מדינות העולם בעידן של גלובליזציה, הגירה מאסיבית והפרות זכויות אדם שיטתיות ומלחמות המבריחות אנשים. ממבקשי המקלט בישראל, בניגוד למדינות מערביות אחרות, נשללת הזכות הבסיסיות לחירות, הזכות להליך הוגן לבדיקת בקשת המקלט שלהם והזכות לקיום בכבוד. ממבקשי מקלט במדינת ישראל נמנעת גם גישה למערכות הבריאות והרווחה.

x