בשנות ה-90 נפוץ בישראל הסחר בנשים, בעיקר למטרות זנות. בעקבות דו”חות שפרסמו בנושא שדולת הנשים ב – 1997 ואמנסטי אינטרנשיונל באמצעות מידע שנמסר על ידי המוקד לפליטים ומהגרים, הועבר בכנסת בשנת 2000 חוק נגד סחר בנשים למטרות זנות. ב-2006 תוקן החוק כך שיקיף גם סחר בבני אדם למטרות עבודה, סחר באיברים והעסקה בתנאי עבדות. העסקה בתנאי עבדות מוכרת על-ידי החוק בהתקיים כמה מן התנאים הבאים: כליאה פיזית, עיכוב דרכון, העסקה במשך שעות רבות תוך העדר שליטה של העובד על זמנו, וכן תשלום שכר זעום או אי תשלום שכר.

בעקבות מאבקם העיקש של ארגוני זכויות האדםמהגרים שזוהו כקורבנות סחר מועברים לשהייה במקלט וזוכים באשרת שהייה עד השלמת ההליכים החוקיים נגד המעביד, ולאחר מכן לשנת שיקום אשר במהלכה ניתן להם לעבוד בכל תחום שיבחרו. המוקד לפליטים ומהגרים, שהוביל את המאבק, זכה בעיטור הנשיא למאבק בסחר בבני אדם בשנת 2009, השנה הראשונה בה הוענק העיטור.

בשנים האחרונות התגלו בענף הסיעוד מקרים של כליאת עובדות; גם כאשר לא הוחזקו מאחורי דלת נעולה פיזית, נאמר להן שאסור להן לעזוב את הבית. לפעמים שוהות הנשים הללו במשך שנים בתוך בית מבלי לצאת ממנו וקיומן נעלם מעיני החוק כמו גם מארגוני הסיוע וזכויות האדם. במרץ 2012, שש שנים לאחר שעבר התיקון לחוק המאפשר זאת, הורשע לראשונה מעסיק ישראלי בהחזקת מהגרת עבודה מהפיליפינים בתנאי עבדות.

כמו כן, מספר מהגרי עבודה בתחום החקלאות והדיג הוכרו כקורבנות סחר שלא שנקבע כי הועסקו בתנאי עבדות. עובדים אלו הועסקו בשכר נמוך במיוחד, הוגבלה יכולתם לעזוב את מעסיקם ולעיתים דרכונם נלקח מהם.