צילום: יאיר מיוחס

בניגוד לרוב המכריע של מדינות העולם, מדינת ישראל מחייבת את כליאתם של מבקשי מקלט בעת כניסתם לישראל. כליאתם כיום מתבצעת תחת החוק למניעת הסתננות (2016), לאחר ששלוש גרסאות קודמת של החוק (2012, 2013 ו-2014) נפסלו ע”י בג”ץ בשל חוסר מידתיותן. לפני יישום החוק למניעת הסתננות על תיקוניו השונים, מבקשי מקלט היו נעצרים על גבול מצרים ונכלאים תחת חוק הכניסה לישראל. על פי חוק זה, מבקשי מקלט שלא ניתן לגרשם היו משוחררים לאחר שבועות במעצר.

החוק למניעת הסתננות 2015-2016

באוגוסט 2015, בג”ץ קיבל באופן חלקי את עתירת ארגוני זכויות האדם נגד המתכונת החדשה של החוק. בית המשפט פסק כי תקופת הכליאה בחולות של 20 חודשים אינה מידתית, ועל כן קוצרה ל-12 חודשים. מבקשי המקלט שכבר הוחזקו שנה או מעבר לכך ב”חולות” באוגוסט 2015 שוחררו מהמתקן כשבועיים לאחר מתן פסק הדין. ב-8 בפברואר 2016, הכנסת עיגנה את תקופת השהייה המוגבלת ל-12 חודשים בתיקון חדש לחוק למניעת הסתננות.

החוק למניעת הסתננות 2014

התיקון החמישי לחוק למניעת הסתננות עבר בכנסת, שעות לפני התפזרותה, ב-8 בדצמבר ונכנס לתוקף ב-17 בדצמבר 2014. חוק זה מנע את יישומה של פסיקת בג”ץ מספטמבר 2014 שפסלה את תיקון מס’ 4 לחוק למניעת הסתננות (2013) והורתה על סגירת חולות תוך 90 ימים. על-פי החוק החדש, מבקשי מקלט נכלאים לתקופה של שלושה חודשים בעת שהם נכנסים לישראל בכלא “סהרונים”. לאחר מכן, מבקשי המקלט יועברו לכליאה במתקן “חולות”, מעבר לכביש, לתקופה של 20 חודשים. מאחר שמספר מבקשי המקלט החדשים שנכנסים לישראל ירד לכאדם אחד או שניים בחודש מאז הקמת הגדר לאורך הגבול עם מצרים, הרוב המכריע של הכלואים בחולות הם מבקשי מקלט שהגיעו לישראל לפני מספר שנים. מבקשי מקלט אלו מקבלים הזמנה לשימוע בו ברוב המכריע של המקרים רשות ההגירה קובעת כי הם ייכלאו בחולות בעת שהם באים לחדש את אשרת השהייה שלהם במשרדי רשות ההגירה. מבקשי המקלט מצווים לעזוב את עבודתם, את חייהם, את חבריהם, ולהשתכן במשך 20 חודשים במתקן כליאה באמצע המדבר. מאחר שהמשפט הישראלי והמשפט הבינלאומי אוסרים על ישראל לגרש את אזרחי אריתריאה וסודאן למדינות מוצאם, מטרתו של החוק היא לשבור את רוחם של הכלואים ולאלצם “להסכים” לעזוב את ישראל “מרצון”.

הכלואים מצווים לישון במתקן הכליאה ולהשתתף בספירה אחת ביום בשעות הערב. על הכלואים במתקן נאסר לעבוד במהלך 20 החודשים. המתקן מנוהל על-ידי שירות בתי הסוהר ולסוהרים יש סמכויות חיפוש. הפרה של כללי המשמעת של מתקן הכליאה, אי-התייצבות לספירה, או שהייה בישראל ללא אשרה בתוקף גוררת ענישה בדמות מעצר בכלא סהרונים ,מעבר לכביש מחולות. את העונשים קובעים פקידים של משרד הפנים שאינם משפטנים. תקופת הכליאה המקסימלית בסהרונים תחת חוק זה היא 120 ימים. פרק נוסף בחוק נועד לפגוע בשכרם של מבקשי מקלט ולעודד, אף הוא, את יציאתם מהארץ. על-פי פרק זה, מעסיקים של מבקשי מקלט יפרישו 16% משכרם של מבקשי המקלט לפיקדון, במקום להפריש לקרנות פנסיה ופיטורים. מעבר לכך, 20% משכרם של מבקשי המקלט יופרשו אף הם לפיקדון זה. את הכסף בפיקדון מבקשי המקלט יוכלו לקבל רק בעת שיעזבו את ישראל. יישומו של חלק זה בחוק נדחה בשל המורכבות של החקיקה הנדרשת ליצירת קרנות הפיקדון בניהול המדינה.

ארגוני זכויות האדם ובכלל זאת המוקד הגישו עתירה נגד הכליאה בחולות יום לאחר כניסת החוק לתוקפו.

החוק למניעת הסתננות 2013

תיקון 4 לחוק למניעת הסתננות עבר בכנסת ב-10 בדצמבר 2013, יום זכויות האדם הבינלאומי. חוק זה, שנועד לעקוף את פסיקת בג”ץ מספטמבר 2013 שפסלה את החוק למניעת הסתננות שחוקק בינואר 2012 והחל להיות מיושם ביוני 2012. פסיקת בג”ץ קבעה כי החוק הקודם אינו מידתי בשל הפגיעה החמורה בזכותם של מבקשי המקלט לחירות ולאור העובדה כי ניתן להשיג את המטרה שלשמה חוקק החוק באמצעים פוגעניים פחות (למשל, הגדר על גבול מצרים שמונעת את כניסתם של מבקשי מקלט חדשים).

פסיקת בג”ץ העניקה למדינה 90 יום לבחון את המקרה הפרטני של כל מבקש מקלט עצור והורתה למדינה להתחיל לשחרר עצורים לאלתר. במקום זאת, המדינה יזמה מהלך של חקיקת בזק לחוק שנועד להחליף את החוק שנפסל. על פי החוק של 2013, מבקשי מקלט שייכנסו לישראל יכלאו לתקופה של שנה, ללא משפט, בבתי כלא למבקשי מקלט שנמצאים סמוך לגבול עם מצרים. לאחר תקופת הכליאה של שנה, מבקשי המקלט יועברו למחנה כליאה “פתוח” שנמצא בלב שטח אש צה”לי גם כן בנגב. מבקשי המקלט ישהו במחנה זה עד אשר ניתן יהיה לגרשם למדינתם – עד אשר המצב הפוליטי ישתפר במדינות אלו, או עד אשר הם “יישברו” ויסכימו לחתום על מסמכים שמצהירים כי הם חוזרים “מרצון” למדינתם.

מחנה הכליאה, המכונה “חולות”, מנוהל על-ידי שב”ס. מבקשי המקלט נדרשים להתייצב לשלושה מסדרים ביום – בוקר צהריים וערב. מבקשי המקלט מחויבים לישון במחנה הכליאה שסגור בין השעות 22:00 ועד 06:00. אם מבקשי המקלט לא יתייצבו לאחת הספירות, הם יכלאו בבתי הכלא לפליטים הנמצאים סמוך למחנה חולות לשלושה חודשים. עבירה חוזרת תגרור תקופות מעצר ממושכות יותר. על הכליאה במחנה “חולות” אין ביקורת שיפוטית ואין כל אפשרות שחרור.

במהלך 90 הימים מאז פסיקת בג”ץ המדינה שחררה כ-700 מהכלואים, אך הותירה כ-500 מבקשי מקלט במעצר שהועברו למחנה הכליאה ה”פתוח”, חולות, יומיים לפני שארכת הזמן שנתן בג”ץ פקעה, ביום בו נכנס לתוקף החוק החדש למניעת הסתננות. לצד מבקשי המקלט שהועברו ממחנות הכליאה “סהרונים” ו”קציעות”, המדינה מתכננת לכלוא במחנה “חולות” מבקשי מקלט ששוהים בערי ישראל. בעת חידוש אשרת השהייה שלהם, מבקשי המקלט יתבשרו כי עליהם לעבור למתקן ואשרתם תישלל מהם. משרד הפנים מקווה כי באמצעות לחץ על העצורים ובזכות הידיעה כי לעולם לא יוכלו להשתחרר מהמתקן, המדינה תצליח לאלץ את מבקשי המקלט לחתום על טפסי “חזרה מרצון” ולגרש אותם למדינתם. לצד ה”מקל” של כליאה ללא הגבלת זמן, מוצע למבקשי המקלט הכלואים גם “גזר” – כל כלוא יקבל 3,500 דולרים אם יסכים להיות מגורש.

ארגוני זכויות אדם, ובכלל זאת המוקד לפליטים ולמהגרים, הגישו עתירה נגד החוק לבג”ץ ב-15 בדצמבר 2013. בג”ץ פסל את החוק ב-22 בספטמבר 2014 והורה למדינה לסגור את מתקן חולות תוך 90 ימים. במקום זאת, המדינה חוקקה תיקון חדש לחוק למניעת הסתננות על-מנת לאפשר את המשך כליאתם של העצורים במתקן חולות.

החוק למניעת הסתננות 2012

תיקון 3 לחוק למניעת הסתננות עבר בקריאה שנייה ושלישית בכנסת ב-10 בינואר 2012. על פי החוק, אשר כאמור, נפסל על ידי בג”ץ בספטמבר 2013, מבקשי מקלט נכלאו לתקופה מינימאלית של שלוש שנים למעט במקרים הומניטאריים חריגים. מלבד זאת, החוק קבע כי מבקשי מקלט יוכלו להגיש בקשות מקלט מתוך מתקני הכליאה (אפשרות זו חסומה למבקשי מקלט שעליהם חלה הגנה קבוצתית מחוץ למחנות הכליאה, כלומר, כל אזרחי סודאן ואריתריאה). אם משרד הפנים לא החל בטיפול בבקשה תוך שלושה חודשים, בית הדין לביקורת משמורת היה רשאי לשחרר את העצור. גם במקרה בו משרד הפנים לא סיים את הטיפול בבקשה תוך תשעה חודשים ניתן היה לשחרר את העצור. בפועל, מבקשי מקלט שעברו יותר מתשעה חודשים מרגע הגשת בקשתם נותרו כלואים בשל חוסר נכונות של הדיינים בבית הדין לשחררם.

כמו כן, החוק קבע כי אזרחי מדינות שבהן מתקיימת פעילות טרור נגד ישראל יכלאו עד שניתן יהיה לגרשם ואסר על שחרורם מבתי הכלא.
החוק כלל סעיף שאפשר לשחרר כלואים במקרים הומניטאריים חריגים ותחת סעיף זה שוחררו מספר קטן של ניצולי מחנות העינויים בסיני אולם נכון לספטמבר 2013, עדיין היו כלואים מכוחו כ-200 ניצולים של מחנות העינויים.

בשל מחסור במקומות כליאה, יישום החוק החל רק ב-3 יוני 2012, לאחר שנבנו אגפים נוספים בבתי הכלא “סהרונים” ו”קציעות” שבנגב.

הנוהל הפלילי

בספטמבר 2012 קבעו משרד המשפטים והמשטרה בנוהל, כי מבקשי מקלט ש”נחשדים במעורבות בפלילים” יכלאו ללא הגבלת זמן בבתי הכלא לפליטים, ללא שיהיה צורך להגיש כתב אישום נגדם או להעמידם למשפט. ביולי 2013 נוהל זה הוחמר ונקבע כי ניתן לכלוא למעצר עולם גם מבקשי מקלט ש”חשודים בהפרת הסדר הציבורי”.
לפי החוק החדש למניעת הסתננות (2013) ניתן “להזמין” למחנה הכליאה כל “מסתנן” לפי ראות עיני פקידי משרד הפנים ואם מבקש המקלט לא מתייצב במועד במחנה, הרי שהוא יפר את תנאי שחרורו ופקיד הגירה יוכל לקבוע את תקופת מעצרו בכלא “סהרונים”, שלאחריה הוא יועבר למחנה “חולות”. בכך התייתר “הנוהל הפלילי”.

חוק הכניסה לישראל

עד שנת 2001 קבע חוק הכניסה לישראל שאזרח זר שנמצא ללא אשרה יוחזק במעצר בהוראת שר הפנים עד שיתאפשר גירושו מהארץ. בשנת 2001, בעקבות עתירה של האגודה לזכויות האזרח, תוקן החוק והוסף לו פרק שקבע ביקורת שיפוטית עיתית על המעצר. החוק הקים בית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין וקבע תנאים לשחרורם של זרים ממעצר עד שתתאפשר יציאתם מהארץ. התיקון משנת 2001 קבע עילות הומאניטאריות לשחרור: גיל, מצב בריאותי, מקרה בו מעצר יביא להפקרת קטין, וכן נסיבות הומאניטאריות מיוחדות. כמו כן, נקבע בחוק שאם חלפו שישים יום מעת המעצר, ויציאתו מן הארץ של העצור אינה נראית באופק, הרי שזכותו של העצור לחירות גוברת על זכותה של המדינה להמשיך להחזיקו בכלא.

בפועל, משך המעצר של מבקשי מקלט לא נקבע על פי חוק זה או אחר, אלא על בסיס מקום פנוי במתקני הכליאה. וכך, בשנת 2010 כמחצית מהכלואים שהו למעלה משישים יום במעצר וכרבע מהם מעל לשנה. בעוד ששנה מאוחר יותר, כאשר זרם מבקשי המקלט שנכנסו לישראל גבר, רוב האריתראים והסודאנים שוחררו כעבור שבועות ואף ימים ספורים.

x