hotline post image

המינימום ההכרחי ש(לא)ניתן לאנשים שלא חייבים להם כלום

כשאבישי בניש לימד את הקורס בביטחון סוציאלי, הוא נהג לומר ש”שירות לעניים נעשה שירות עני”. המשפט הזה הולך איתי מאז.
ישבתי עם לקוחה בלשכת רשות האוכלוסין בפתח-תקווה. לשכה רגילה, שאליה מגיעים ישראלים. הלשכה מרווחת, מוארת, יש חלונות גדולים, ומספיק כסאות לכולם. השירותים פועלים ותקינים ונקיים-יחסית, ויש מכונות למספרים, ומסכים גדולים שמראים מי מקבל שירות עכשיו, ואפשר להעריך כמה זמן יקח עד לתורך. בחלל הגדול שמחולק לאגפים מסתובבים פקידים של הרשות, שמסייעים להוציא תור או להבין לאן ללכת. כל מי שמגיע נכנס ללשכה. הזמינו אותנו לראיון ב-8:00, ובשמונה וחצי כבר קוראים לנו (הראיון עצמו היה מזעזע, אבל זה לפעם אחרת). מקום סטנדרטי שמעניק שירות לציבור.

איפה אנחנו ואיפה הלשכות האחרות אליהן מגיעים מבקשי מקלט. ביחידת הטיפול במבקשי מקלט ממתינים בחדר גדול ולא נעים, שלמרות החלונות מרגיש אפל ומחניק. אין מספיק כסאות, התור לא ברור, אין דרך לקחת מספר או להעריך מתי יקראו לך. זה, אם בכלל הצלחת להיכנס, ואם לא שרפת יום שלם רק כדי לחזור שוב פעם אחרת. בבני-ברק, בהמתנה לזימון לחולות, קודם כל מחכים באוהל גדול בחוץ. מתישהו נכנסים פנימה. אפשר לחכות חצי שעה, ואפשר לחכות ארבע שעות. לך תדע. אם יוצאים – לאכול, לעשן, לשירותים, אולי יקראו בשמך ופספסת את התור, ותצטרך לחכות שוב. מכל החלקים הפועלים בתאי השירותים אפשר, אולי, להרכיב תא תקין אחד וברז אחד. תנאים שישראלים שממתינים לדרכון לא היו מוכנים לקבל, אבל שירות שמיועד רק לחלשים ביותר יכול להרשות לעצמו. שם אין מי שיצעק וידרוש.

יש משהו קטנוני בהתעסקות הזו בתנאים בלשכה. אם מחזיקים אנשים במשך שנים במעמד שהוא שומדבר מלבד “אי-הרחקה”, שולחים אותם לסכנת חיים, או זורקים אותם סתם ככה לשנה בכלא, בלי סיבה ובלי תכלית, הבעיה האחרונה היא השירות לעניים, האוהל בחוץ או השירותים המקולקלים. ובכל זאת, הדברים קשורים. המינימום ההכרחי שניתן לאנשים שלא חייבים להם כלום. הזלזול המוחלט במי שלהם ולזמן שלהם אין שום ערך, ומה זה משנה אם הם יחכו חמש שעות לשיחה של 30 דקות, או ישרפו עוד יום עבודה ועוד אחד. אין בעיה לשלוח אותם לשנה בכלא, ומקסימום אם יסתבר שטעינו, הם יצאו אחר-כך, ואף אחד לא יחשוב לפצות אותם על הזמן שאבד.

מעין נייזנה היא עורכת דין במוקד לפליטים ולמהגרים

x